יום האישה הבינלאומי מצוין מידי שנה ב-8 במרץ באו"ם ובמדינות רבות בעולם. ביום זה מציינים את מאבקן של הנשים למען שוויון זכויות ולשילובן באופן שווה, וללא אפליה על רקע מגדרי. דרך ארוכה עברו מאבקי הנשים לאורך ההיסטוריה: ובכללם הצהרת זכויות האישה שניסחה אולימפ דה ג'וז בשלהי המאה השמונה עשרה; מאבקי הסופרז'יסטיות החל משלהי המאה התשע עשרה; המאבק הפמיניזטי הרדיקאלי; וקמפיין ה-MeToo# ששוטף את העולם בשנה האחרונה. כהוגים ליברלים רבים, גם זאב ז'בוטינסקי התייחס רבות למעמדן של הנשים בחברה. ולמאבק למען זכותן לקחת חלק בבחירות לפרלמנט בפרט. ועל כך להלן.

על ליברליזם, דמוקרטיה וזכויות נשים

בחיבורו 'שיעבוד האישה' כתב סטיוארט מיל, מהאבות המייסדים של הליברליזים במאה התשע עשרה: "אני סבור שלאור הדעה השלטת היום בפוליטיקה ובכלכלה הפוליטית, היו הכול כמעט מודים באי הצדק שבהדרת מחצית מהגזע האנושי […] ומכמעט כל התפקידים החברתיים הגבוהים."[1] ההגות הליברלית קראה לקיום מערכת חקיקה המבטיחה לפרט חירות ביטוי, מחשבה ורכוש, והפרדה בין האינדיבידואל לכוח השלטוני. ומתוך כך להביא לקידום המין האנושי והיחס השוויוני לבני האדם. למרות האידיאל לשוויון וחירות הפרט לכלל בני האדם, לא תמיד נמנו הנשים עם הזוכים לשוויון. בעיקר בשוויון בייצוג במרחב הציבורי בכלל ובמרחב הפוליטי והפרלמנטרי בפרט. דמוקרטיה אוטופית חותרת להעדפת אזרחים בתהליכים הפוליטיים, ולביטויים בבית המחוקקים על פי משקלם היחסי באוכלוסייה. על כן, ישנה ציפייה כי במדינה מודרנית ודמוקרטית, שותפות הנשים במערכת הפוליטית תהיה שווה וזהה לזו של הגברים. על המדינה הדמוקרטית לשאוף הן לייצוג מספרי שווה בין שני המינים, והן לייצוג מהותי שווה (ייצוג שווה בתכני העיסוק של הפרלמנט והמדינה בעניינים הנוגעים לנשים ולגברים).

למרות האמור לעיל, הליך כניסת נשים למרחב הפוליטי הינו תהליך היסטורי ארוך. ומחקרים היסטוריים רבים נכתבו על הנושא. אזכיר רק כמה נקודות ציון חשובות: ניו זילנד הינה המדינה הראשונה שהעניקה זכות בחירה לנשים בשנת 1893. פינלנד היא המדינה הראשונה שנבחרה בה חברת פרלמנט, בשנת 1907. כעשור לאחר מכן נבחרה אישה לבית המחוקקים של ארה"ב ובשנת 1922 לסנאט. בשנת 1924 נבחרה לראשונה אישה לכהן כתפקיד שרה, הייתה זו שרת החינוך של דנמרק. עם מינוייה של גולדה מאיר לראשת ממשלה בשנת 1969, הייתה ישראל למדינה השלישית שבה נבחרה אישה לתפקיד ההנהגתי הבכיר ביותר.

עמדת ז'בוטינסקי לשילוב נשים בפוליטיקה

ז'בוטינסקי עזב בגיל שמונה עשרה את עיר הולדתו ועבר לאודסה ומשם לרומא על מנת לשמש כעיתונאי. בתקופה זו נחשף למשנתם של הוגי דעות ליברלים בני התקופה כג'ון סטיוארט מיל, ג'ון לוק, תומאס הובס ואחרים. השקפת עולמו הליברלית של ז'בוטינסקי מוצגת במבוא למהדורה המדעית של לקט מכתבי ז'בוטינסקי העוסקים בלאומיות ליברלית, בעריכתו של פרופ' אריה נאור: לאומיות ליברלית – זאב ז'בוטינסקי (יצא בהוצאת מכון ז'בוטינסקי, 2013). מתוך השקפת עולמו הליברלית, הוא עיצב את השקפת עולמו ביחס לאישה ומעמדה החברתי. עמדות ז'בוטינסקי לנשים ותפיסותיו המגדריות ראויות למחקר מעמיק נפרד, ובימים אלו אני עמלה על עיבוד סופי של אלו למאמר. להלן אתייחס לתפיסתו הליברלית בדבר שילוב נשים במרחב הפוליטי והפרלמנטרי, ובתמיכתו הנלהבת בדבר השגת זכותן לבחור ולהיבחר.

ז'בוטינסקי היה עד למאבק הנשים להשגת זכות הצבעה בבריטניה, רוסיה ובמוסדות הלאומיים בארץ. הוא תמך בצורה אקטיבית במאבקן של הנשים הללו וסבר כי זכותן לקחת חלק במערכת הפוליטית הינה זכות אזרחית בסיסית הניתנת על ידי המדינה באופן שווה לכלל האזרחים, ללא הבדלי מין. על הנשים הנלחמות למען זכותן כתב בשנת 1912 בחיבורו: 'דרך אגב (על הנשים הפמיניסטיות והסופרז'יסטיות)' אשר משווה בין המאבק הפמיניסטי ברוסיה ובין המאבק הסופרג'יסטי בבריטניה:

"ברוסיה – פמיניסטיות, ובאנגלית – סופראז'יסטיות, ואין זה הינו הך כלל וכלל. הפמיניזם הוא נימוסי, נבון, מתורבת, יש באמת משהו מן השורש האצילי של femina – משהו נשי. לעומת זאת, סופראז'יזם הנו לא רק דיכויה המוחלט של נשיות, אלא גרוע מזה: זהו נצחונה הממשי של הגבריות, ודווקא של גבריות מן המין השפל ביותר […] אין פלא אפוא, שהראשון זוכה ליחס טוב ויש לו אוהדים הרבה (אף בשורות 'המרכז' ו'האגף הימני'), ואילו הנשי מטיל את מוראו על הכל ושנוא על הכל. […] ובכל את ישיגו הסופראז'יסטיות האנגליות את שיווי זכויותיהן לפני הפמיניסטיות […] מדוע? דווקא משום שאלו מנומסות ואדיבות, והללו נוהגות מנהג פרוע, דווקא משום שהראשונות זכו לדעה טובה […] שהן שקטת וסבלניות, תחכינה באורך רוח ובלא שערוריות, – ואילו האחרות גורמות צרות צרורות גם לשרים וגם למשטרה. העולם הזה כך הוא עשוי, שבעלי נימוסים זוכים לשבחה אולם, אין מתחשבים אלא כעם הבלתי אדיבים, אין מוותרים אלא לסוררים והמורים"[2]

בדבריו אלו מבחין ז'בוטינסקי בין שני סוגי מאבקי נשים למען השגת זכותן לבחור ולהיבחר. הוא מבחין בין מאבקן של הנשים ברוסיה, מה שהוא מכנה מאבק פמיניסטי, והמאבק שמתנהל בבריטניה, המאבק הסופרג'יסטי. ז'בוטינסקי טוען כי הנשים ברוסיה, משתמשות באמצעי מאבק הנתפסים כבעלי מאפיינים נשיים: הן שומרות על נועם הליכות, ועל צורת התנהלות נימוסית המצופה מאישה. ואילו חברותיהן הנאבקות בבריטניה, 'הסופרג'יסטיות', אימצו צורת מאבק גברית. צורת מאבק ברוטלית יותר, אגרסיבית יותר ואף אלימה. צורת מאבק שלדעתו של ז'בוטינסקי מדכאת את נשיותן של אלו. דברים אלו, אשר מציגים הבדלי תפיסה אסנציאלית, מהותנית: תפיסה המבחינה בנורמות התנהגותיות שונות בין שני המינים. תפיסה זו עלולה להתפרש בקריאה בת זמננו כתפיסה אנטי-פמיניסטית, המדכאת את מעמדן של הנשים. אולם לדעתי יש להיזהר מקריאה מודרנית של כתבים אשר נכתבו בראשית המאה העשרים. ולדעתי, ברוח התקופה בה נכתבו הדברים, ז'בוטינסקי מציג משנה פילוסופית מודרנית לתקופתו, ופרו-פמיניסטית. בדבריו אלו הוא מביע את אמונתו כי הנשים זכאיות לשוויון זכויות, ואין צורת מאבק אחד עדיפה על רעהו. אומנם, לדעתו המאבק הסופרז'יסטי באנגליה מטשטש את נשיותן של הנאבקות, אך בסוף דבריו הוא טוען כי דווקא צורת מאבק זו היא שתשיג את התוצאות האפקטיביות ביותר וצורת המאבק הסופרז'יסטי, חסר הנימוסים, הוא שיקדם את הנשים למטרתן.

זכות ההצבעה של נשים לקחת חלק בבחירות "לאספת הנבחרים" היה מאבק שנמשך קרוב לשמונה שנים, וראשיתו בשנת 1917. נשים סופרז'יסטיות אלו נאלצו להתמודד עם התנגדותם של החברה החרדית בארץ, 'היישוב הישן', אשר טענו כי מתן זכות בחירה לנשים הינו איסור הלכתי ורצו לאסור על כלל נשות היישוב לקחת חלק בבחירות. מאבקן מוצג בצורה מקיפה ויסודית בספרה של פרופ' מרגלית שילה: המאבק על הקול: נשות היישוב וזכות הבחירה 1917-1926 (הוצאת יד בן צבי ומכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, ירושלים, 2013). ז'בוטינסקי, כמאמין נלהב בזכותן של הנשים לבחור ולהיבחר נקט עמדה ברורה בעד מאבקן של הנשים פלשתינה, פרסם ונאם בנושא במספר הזדמנויות. כך לדוגמה, הוא פרסם בעתון 'חדשות הארץ', לימים 'הארץ' בשנת 1919 מאמר אשר מרתיע נגד הוויתור לחרדים אשר בקשו למנוע את השתתפותן של הנשים בבחירות לאסיפת הנבחרים:

"מכמה שנים צעקו מתנגדנו כי משטר יהודי בא"י מוכרח להיות קלריקלי,[3] המכניע את החיים לעולה של דת […] האומה היהודית היא אומה ולא קהלה דתית […] נכנענו לקלרליות הלוחמת בשוויון האשה […] כי בצעדנו הראשון בארץ התחיה נתגלה הסוד, שהדת אצלנו מעכבת את הקדמה ואת השוויון ואת החופש."[4]

ז'בוטינסקי דרש לכלול את הנשים בבחירות לאספת הנבחרים, ולא להיכנע ללחצים הדתיים של חברי היישוב הישן. הוא ראה בסוגיית שוויון הנשים ביטוי לשוויון וחירות הפרט, ערכים ליברלים שהאמין שעל ברכיהם צריך לייסד את הריבונות הציונית בפלשתינה.

ז'בוטינסקי לא רק האמין כי לנשים מגיעה הזכות לשוויון לבחור, אלא הוא האמין כי עשייתן הפרלמנטרית עדיפה על זו של הגברים. משנתו זו פרסם בנאומו 'חכמת נשים', נאום שהודפס ופורסם בשנת 1928 ב'האשה': ירחון המוקדש לחייה ולענייניה של האשה בארץ ישראל. בתחילת מאמרו הוא שולל את הבדלי האינטליגנציה בין נשים וגברים, וטוען כי לא ניתן לפסוק שהאשה אינה מסוגלת למילוי תפקידים פוליטיים, ולהיפך מכך, הוא טוען: "שהאשה יותר מסוגלת מהגבר למילוי התפקיד הפוליטי הכי חשוב ששמו אורגניזציה."[5]  לאחר קביעה זו הוא מביא במאמרו רצף של הוכחות כי האישה מטיבה מן הגבר בכל הנושאים הקשורים לארגון, ומתוך כך, לניהול מערכות פוליטיות. הוא סוקר במאמרו זה מספר תכונות, הנתפסות בתקופה זו כתכונות 'נשיות', אשר מכשירות את הנשים לעשייה וארגון פוליטי. ומתוך כך קובע כי: "היא יכולה ומוכשרת לנהל את ענייני המדינה. ודווקא ניסיונה […] עתיד לתת לה יתרון, על פני הגבר, בניהול וארגון ענייני המדינה"[6]

לסיכום, כהוגים ליברלים רבים, גם אצל ז'בוטינסקי, נושא מעמד האישה היה חלק אינטגרלי ממשנתו הלאומית-ליברלית. כפי שניתן לראות במקצת מכתביו אשר הוצגו לעיל, ז'בוטינסקי היה תומך נלהב של רעיון שוויון זכויות האישה במישור הציבורי. הוא מאמין כי לא רק שיש את הזכות האזרחית הבסיסית לקחת חלק ולהשתלב בעשייה הציבורית פרלמנטריות, אלא אף יותר מכך, תכונותיהן הנשיות, מעניקות להן יתרון ומכשירות אותן, אף יותר מהגברים להצלחה בעשייה הפרלמנטריות.

מעניין לציין, כי למרות עמדתו התקיפה של ז'בוטינסקי בדבר שילובן של נשים במערכות הפוליטיות. מפלגת חירות, בראשותו של מנחם בגין, שהתיימרה להמשיך את דרכו ורוחו של זאב ז'בוטינסקי, לא הביאה לידי ביטוי גם את משנתו הפמיניסטית. והמפלגה שילבה בין שורותיה רק חברת כנסת אחת, את אסתר רזיאל-נאור, שכיהנה כחברת כנסת מטעם חרות (ומאוחר יותר גח"ל) מהכנסת הראשונה ועד פיזור הכנסת השביעית (1974-1949). בשנים אלו, תנועת חרות לא מצאה לנכון להגדיל את הייצוג הנשי מבין רשימת מועמדיה לכנסת ישראל (במקומות הראליים) והסתפקה בייצוג נשי בודד מבין חברי הסיעה בכנסת. זאת בניגוד להגותו של אבי התנועה – זאב ז'בוטינסקי.

[1] סטיוארט ג.מ., 2009, עמ' 117
[2] מתוך מאמרו של ז'בוטינסקי 'דרך אגב'. נכתב במקור באודסה ב-21 בדצמבר 1912. פורסם תחת שם העט אלטאלאנה. תורגם והודפס בשנית בז'בוטינסקי, פליטונים עמ' 181-175. הקטע המובא במחקר זה מתוך עמ' 178-177.
[3] פשיסטי
[4] חדשות הארץ, 27 באוקטובר 1919, עמ' 1. על מאמרי ז'בוטיסקי בדבר גיבושה של החברה לאומית בארץ-ישראל ראו שביט י', 1981, עמ' 358-323
[5] ז'בוטינסקי זאב, 'חכמת נשים', האשה ג (תרפ"ח), עמ' 15
[6] שם

נעמה טייטלבאום-קריא הינה דוקטורנטית במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן. עבודת הדוקטרט שלה: מנהיגות נשית משורות האופוזיציה. דיוקנה המנהיגותי של מפקדת באצ"ל וחברת הכנסת אסתר רזיאל-נאור, נכתבת בהנחיית פרופ' לילך רוזנברג-פרידמן. המאמר שלהלן מבוסס על חלקים מתוך מחקר זה.

מגזין 'חרות 2.0' משמש במה למחשבה לאומית ליברלית ומארח כותבים מכל הקשת המחשבתית.
המאמרים המתפרסמים באתר מייצגים את דעת כותבם בלבד והם אינם מייצגים את דעת מרכז מורשת בגין.