מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרים המנסים להציע מספר מחשבות ותובנות פילוסופיות על 'הדרך לאושוויץ', כלומר הדרך אל כאוס חברתי ועולמי, ומציג את הגורמים המוליכים לכאוס זה. על ידי הצגת הקשר בין לאומיות וקידמה, טשטוש מושג האמת ופוסטמודרניות, מנסה הכותב לנתח את הסיבות שהוליכו להקצנה הלאומנית של המאה העשרים באמצעות הצגת שתי בעיות מרכזיות: טשטוש מושג האמת או ריבוי האמתות הפלורליסטי ומאידך ירידת הממד הרליגיוזי-רוחני בחיי האדם אשר חיפש מענה למאווייו הרוחניים בדמות הדתות הפוליטיות, וכיצד אלו הולידו את הניגוד הכוזב בין הערכים האוניברסליים לערכים הפרטיקולריים (הלאומיים, הדתיים וכו'), בעוד שני אלו מהווים את שני צידי המטבע של הקיום האנושי. ​את טענת הלאומיות ההומאניסטית-פרוגרסיבית מבקש הכותב להציג באמצעות דוגמאות ממשנתם של דמויות בולטות מקרב מבשרי ואבות הציונות.​

סיכום: ביטול ניגוד הערכים ובחזרה לזיקה בין לאומיות ואוניברסליות

מרטין בובר כתב על ה"הכרה המורכבת משתי חוליות הכרוכות זו בזו, החוליה האחת היא ההנחה, שהוויה האנושית ערוכה בתוך התולדה בתבנית של עמים, שכל אחד ואחד מהם חייב לפתח את טיבו המיוחד לו עד כדי שלימות ולהביאו לידי גילויו הראוי לו; ואילו החוליה האחרת מגבילה את חברתה ואומרת, שתכונתה זו של ההוויה האנושית אינה תכלית בפני עצמה אלא מקדמה היא לחיי החיבור והשיתוף המלא בין העמים, והוא שמכשיר את המין האנושי שתעלה מתוך צפונותיו בריאה חדשה שלא נודעה עדיין: האנושות. זיקתן של שתי החוליות הללו זו לזו, המעורה בשורשי ההומאניזם הלאומי, עושה את כל אחת מהן תנאי לקיומה של חברתה. לעולם לא תצמח אנושות מקרקע לא לאומית, ואילו אנוכיות לאומית כוללת שאין בה שיתוף מטרה בין עם לעם, סופה השמדת עצמו של המין האנושי. עלייתו של האדם במעלה העליונה וירידתו לשאול תחתיות, שתיהן כרוכות ביסוד 'לאום' והבחירה בידי האדם לבדו."[1]

תפישתו של בובר מצטרפת יחד לזו של א.ד. גורדון שכתב על הזיקה הקיימת במעגלי השייכות של החיים בין יחיד לכלל ולטבע כהבנת מקומו בעולם והבנת התופעות השונות:

"האומה היא כעין משפך, אשר מצדו הרחב, הקולט, הוא קולט לתוכו את ההוויה לאין סוף, ומצדו המצומצם, דרך צינורו המרכז, הוא מכניס את הכל לתוך נשמתו של היחיד. […] וכן אנחנו רואים במציאות שהיחיד, במידה שהוא אישיות עמוקה ועשירה, בה במידה עמוק בו ועשיר היסוד הלאומי – כמו גם היסוג האוניברסלי."[2]

בקרב יהודים משכילים מקרב נציגי תנועת ההשכלה בימי האמנציפציה של המאה ה- 19, בעיקר ממרכזה ומערבה של אירופה, רווחה המחשבה כי יעלה בידם לזנוח את זהותם הלאומית בכדי להשתלב בחברה הכללית והאמינו ב'אנושות אחת', שבה אין יותר צורך בזהות הלאומית הממדרת והמגבילה, לשיטתם. ומאידך, יהודים, בעיקר ממזרח אירופה, ראו בהשתלבות בתנועת המהפכה המרקסיסטית וזניחת הזהות הלאומית כדרך לשחרור האישי והקולקטיבי מעול הפוגרומים והגזרות. על כך ענה גורדון באופן נחרץ:

"היחיד הממשי החי רוצה לדלג על האומה החיה ישר לתוך האנושות המופשטת, ולכאורה הדבר קל מאוד לעשותו, אבל כאן מתגלה סתירה בין היחיד לבין הכלל, בעצם בין צמצומו הממשי של היחיד לבין התפשטותו המפשטת של הכלל. מתגלה תהום, שאין למלאותה, אם כי לכאורה ממלאים וממלאים. הדבר ברור: הדילוג הזה על האומה הוא החסרת חוליה בהשתלשלות החיים. […] הדלוג הזה, חוסר החוליה הזה אומר, כי חשבון האומה לא ברור, לא ברור מה האומה ליחיד ולאדם בכלל ומה מקומה בחיים האנושיים. החיים הקיבוציים הטבעיים מתחילים מהמשפחה. פה ישנם בעין כל הקשרים הטבעיים, הגופניים והנפשיים, החומריים והרוחניים, הנחוצים לחיים קיבוציים שלמים. בטבע האנושי הגיעה ההתפתחות למדרגתה העליונה – אולי מתוך נטייתו היתירה, המיוחדת של האדם לחיים קיבוציים ולאחדות קיבוצית, למשפחתיות, אשר הגיעה בקיבוץ האנושי למדרגתה העליונה בצורת אומה."[3]

דברים אלו, כאמור, טען גורדון גם כביקורת לא רק כלפי ההתבוללות האזרחית ליברלית של המשכילים, אלא גם כלפי תפישת ההתבוללות המהפכנית סוציאליסטית, של יהודים שהאמינו כי השתלבותם בתנועת המהפכה העולמית תביא לגאולתם גם כיהודים. אותם שאל "איפה הם האידיאלים האנושיים, שאינם קודם כל אידיאלים לאומיים? ביחוד איה איפה היא העבודה האנושית שאינה קודם כל עבודה לאומית? כשבאים לתקן או לחדש את החיים האנושיים, הרי באים בעצם לתקן או לחדש את החיים הלאומיים, כל אומה על פי דרכה – שהרי, כאמור, חיים אנושיים כלליים אינם ואינם יכלים להיות… אין אידיאלים אנושיים שאינם אידיאלים לאומיים." שכן בסופו של דבר האומה היא "הכוח היוצר את רוח האדם והחוליה המתווכת בין חיי יחיד וחיי האנושות והעולם בכלל. מכאן – צעד הלאה. אין קפיצות בטבע."

זהו אותו קונפליקט הקיים בין היחיד לכלל, כאשר יהודים משכילים במאה ה-19 ניסו לטשטש את זהותם הלאומית כחלק מיצירת זהות קוסמופוליטית אחידה, מתוך אותה תפישה דיכוטומית הרואה את קיומה של סתירה בין הערכים האוניברסליים ללאומיים. אהבת האנושיות, טענו סופרים ציוניים כמו גורדון, אהבת ההומניזם והרצון לעולם אנושי מאוחד אינה סותרת את ההוויה הלאומית אלא מקיימת עמה יחסי גומלין הדדיים. אולם היא כן סותרת מן הסתם את התפישה הלאומנית, שהיא עיוות ומוטציה של הלאומיות הבריאה שהיא אחת החוליות בשרשרת הזיקות האנושית. על כן תפישתו של גורדון היא לאומית אורגנית, שכן ראה בלאום, כלומר בקיבוץ אנשים המתקרא 'עם', כאחד ממעגלי הזיקה הטבעיים של ההוויה האנושית. "הפגיעה בהשגת החיים היא פגיעה ברוחו הכללית של האדם ומתוך כך בהוויה הקיבוצית שלו, בנכונותם הפנימית של יחידים להשתלב במשפחותיהם, עמם ולא בהם בלבד אלא בסדר הקוסמי שהוא הרובד העליון."[4]

התחושה שמחנות פוליטיים המתנכרים לזהות הפרטיקולרית לגווניה (הלאומיות בין היתר) ניכסו לעצמם את הפרוגרס והקידמה כאנטיתזה ללאומיות המתנכרת לה, יוצרת מיד אנטגוניזם אוטומטי שמעורר בנו סלידה מ'הקידמה' והמונח 'נאורות' וכל מטענה הרעיוני. אל לנו ללכת שולל, אסור לנו לאבד את הקשר הלאומי שלנו להומניזם ולקידמה, כמו שאסור לנו לאבד את הקשר הפרוגרסיבי שלנו ללאומיות, שהיא מורשתם ההרמונית של הרצל ואבות הציונות, כי בעשותנו זאת אנו מטפחים את הדיכוטומיה האשלייתית הפוסט-מודרנית של הפרדוקס שלא קיים, מסייעים לפירוק המבנה החברתי הטבעי ונותנים יד לרדידות ושטחיות תפישה זו, שכולם סופם באנרכיה חברתית וכאוס של מחשבת האדם. אלו הובילו בעבר, ויובילו בהכרח בעתיד, אל חורבן.

הרצל כתב כי "אנו זוכרים שרעיוננו ישן ופשוט הוא [רעיון שיבת ציון העתיק], אולם בהוצאתו לפועל עלינו להיות מודרניים."[5] זו הלאומיות הפרוגרסיבית החיובית והיוצרת של הרצל במשפט אחד קצר – חיבור לזהותנו עם השאיפה להתקדמות חברתית ואחווה אנושית. אלו יכולים לבוא רק יחד בשיתוף, דרך אחרת אינה בנמצא. החיים החברתיים שלובים התקדמות ונסיגה, הצלחה וכישלון, וכל אלו כחלק מהשאיפה המתמדת של האנושות לקידמה. הפילוסוף ההודי ההומניסט, שרי אורובינדו, כתב בספרו 'האידיאל של אחדות אנושית' (1919), לאחר מלחמת העולם הראשונה שבה חווה העולם את ראשית הקטסטרופה שהייתה הקדמה מחרידה להמשך, על השאיפה האנושית להתקדמות העולה מתוך התהומות:

"הרעיון היסודי הוא שהאנושות היא האלוהות שבן האדם חייב לעבדה, ושיראת הכבוד, שהאדם רוחש להתקדמות של הוויית האדם וחיי האדם, היא היא החובה העיקרית והמטרה העיקרית של רוח האדם. מצווים אנו להקדיש את חיי האדם, לשומרם, לחזקם, להאצילם, לרוממם. רוחו של האדם גם הוא קדוש ועלינו להגן עליו נגד כל פגיעה או שיעבוד, נגד המיכאניזאציה ונגד כל השפעות הממעיטות את דמותו. כל זה צריך לעשות לא מתוך רגש מופשט אלא מתוך הכרה מלאה ומעשית באישיותם של בני האדם, של העמים, של האנושות. זהו הרעיון וזוהי רוחה של דת האנושות. אמנם, אם אנו משווים את ההישגים שהושגו ממש למה שצריך היה להשיג, הרי כל ההישגים הללו אינם אלא בבחינת פעולה זעירה של הכנה. על כל פנים היה זה הישג ראוי לציון בשביל תקופה של מאה וחמישים שנה, בייחוד כשאנו מביאים בחשבון שהרוח הזאת עדיין לא נתגשמה ממש, והיה צריך להשתמש באותם הכלים שמצאה לפניה, ולא עמדה לרשותה מכונה או מנגנון משלה לשם עבודתה המרוכזת."[6]

[1] מרטין בובר, משה הס והרעיון הלאומי, בתוך: משה הס, כתבים ציוניים ויהודיים (הוצאת הספריה הציונית, 1954), עמ' 9 .
[2] א.ד. גורדון, לבירור רעיוננו מיסודו, עמ' 237.
[3] א.ד. גורדון, בחיבורו: לבירור ההבדל בין היהדות לנצרות.
[4] שביד, לבירור רעיונו של א.ד. גורדון מיסודו, עמ' 64.
[5] ב.ז. הרצל, הקונגרס הבזיאלי, שם, עמ' 170.
[6] Sri Aurobindo, The ideal of human unity (1919), Lotus Press, 1999, p. 296.‏

קובי דנה הוא איש חינוך ומורה להיסטוריה. בעל BA בהיסטוריה של המזרח התיכון, MA בחינוך והוראה מאוניברסיטת חיפה. עוזר מחקר ומאסטרנט לפילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית, כותב את עבודת התזה על משנת א.ד. גורדון ומרצה לתולדות הציונות במכינות הקדם צבאיות.

מגזין 'חרות 2.0' משמש במה למחשבה לאומית ליברלית ומארח כותבים מכל הקשת המחשבתית.
המאמרים המתפרסמים באתר מייצגים את דעת כותבם בלבד והם אינם מייצגים את דעת מרכז מורשת בגין.