ביום ראשון, 28 באוגוסט 1983. לאחר תקופת זמן שבה בחן את עצמו, הגיע מנחם בגין למסקנה שאין ממנה חזרה. "יחיאל, היום זה נגמר", אמר ראש הממשלה לראש לשכתו יחיאל קדישאי, כאשר זה הניח על שולחנו, כנוהגו מדי בוקר, ערימה של מסמכים.

27 אוגוסט 2018

זה קרה ביום ראשון, 28 באוגוסט 1983. לאחר תקופת זמן שבה בחן את עצמו, הגיע מנחם בגין למסקנה שאין ממנה חזרה. "יחיאל, היום זה נגמר", אמר ראש הממשלה לראש לשכתו יחיאל קדישאי, כאשר זה הניח על שולחנו, כנוהגו מדי בוקר, ערימה של מסמכים. קדישאי, שידע לפענח את כתב ידו המיוחד של בגין, ידע גם לקרוא את כוונותיו על פי "המוזיקה" של אורח דיבורו. עכשיו ידע כי נפל הפור.

עד ליום זה נקב בגין פעמים אחדות ביום ההולדת ה-70 שלו (הוא נולד ב-1913) כמועד הפרישה מכהונתו. לא תמיד העלה זאת בחדווה, ורק קדישאי היה עד לנסיבות. בגין אף תיכנן את מעשיו לאחר הפרישה – לכתוב את סיפור חייו, או כהגדרתו, "סיפור השואה והתקומה בג' כרכים". המבנה, הנושאים, החלוקה לפרקים, כבר היו ערוכים במוחו. בעבר פירסם כמה וכמה פרקים מרתקים ב"מעריב", תחת הכותרת "פרקים בספר שייכתב". אבל ביום הולדתו ה-70, שבת נחמו 1983, לא התייחס לעניין בכלל. הודעתו באה חמישה שבועות אחרי כן.

וכך, דקות אחדות לפני השעה 9:00 ליווה קדישאי את בגין לקומה השנייה, שבה נמצא אולם הישיבות. באותו זמן טיפס במדרגות גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מתי שמואלביץ, שהעיר, משיח לפי תומו, שצפויה ישיבה ארוכה. אך קדישאי השיב ביובש, כי הוא מעריך שהישיבה תהיה קצרה. שמואלביץ חשב שזאת הערה סתמית, ורק אחר כך, בישיבה עצמה, התבהר לו פשר אמירתו הלקונית של ראש הלשכה. קדישאי, מצדו, התחבט אם, בניגוד למנהגו, ישתתף הפעם בישיבת הממשלה. באולם המלבני הזה, שידע כל כך הרבה שעות-בגין ואירועים היסטוריים דרמטיים, עמדה להתרחש עכשיו מערכה אחרונה וסופית של עמידתו בראש הפירמידה השלטונית מאז 1977. אבל בפתח האולם העדיף קדישאי לחזור לחדר עבודתו.

לחץ משולש

השבועות האחרונים היו קשים לבגין. הוא מילא את החובות המוטלים עליו כראש ממשלה, אבל גופו נחלש וכחש וממילא גם פחתה סמכותו. הוא היה בודד במשכן מגוריו. עליזה, עלה כפי שכינה אותה, הרעיה ששימשה לו משענת נפשית וחברתית אמיתית, נפטרה בשנה הקודמת והסתלקותה הותירה צלקת בנפשו. צערו נמסך לתוך כל מה שהתרחש בהמשך.

מבצע שלום הגליל, ביוני 1982, שנועד להוציא את כל יישובי הגליל מטווח האש של המחבלים (40 ק"מ), היה כרוך בחיסולה של מדינת אש"ף שיאסר ערפאת הקים בדרום לבנון. אבל המבצע נקלע מראשיתו להסתבכויות. בניגוד לתרחישו של ראש הממשלה, שלמעשה אושר בממשלה, צה"ל לא נעצר בקו 40 הקילומטרים, שעליו התחייב בגין באיגרת ששלח לנשיא ארצות הברית רונלד רייגן. גם הלחימה עם הסורים, שצבאם שהה בלבנון, לא נכללה בסדר היום של המבצע. בכוונת מכוון הוגדר המהלך כמבצע ולא כמלחמה.

באוגוסט 1982 נבחר לנשיא לבנון מנהיג הפלנגות, בשיר ג'מייל, בן טיפוחיו של המוסד הישראלי, אשר יצר את הקשר הראשוני עם ראשי הנוצרים בלבנון עוד בימי ממשלת יצחק רבין הראשונה ועזר להם לטפח את האגו שלהם. אך בשבתו על כס הנשיא, בזכותו של צה"ל, מיהר ג'מייל להתנער ממחויבותו הקודמת לכריתת שלום עם ישראל. הסיבה היתה חששו מפני הסורים, חשש שהתאמת; ג'מייל נרצח זמן קצר אחרי שהושבע לנשיא. בתגובה נכנס צה"ל למערב ביירות ואיפשר לפלנגות הנוצריות להיכנס למחנות הפליטים הפלסטיניים סברה ושתילה בביירות. לוחמי הפלנגות, תאבי נקם על רצח מנהיגם, ביצעו במחנות טבח המוני.

בלחץ משולש שצלעותיו היו הנשיא יצחק נבון, השר זבולון המר, איש המפד"ל, וכן מרכיבים שונים בדעת הקהל, קמה ועדת חקירה משפטית לאירועים במחנות. בגין ניאות לכך רק אחרי שהרמטכ"ל רפאל איתן אמר לו, כי אין לו מה להסתיר. הוועדה, בראשות שופט עליון, הטילה על שר הביטחון אריאל שרון אחריות אישית עקיפה למה שקרה והמליצה על מסקנות אישיות לגביו. ראש אמ"ן, יהושע שגיא, הודח מתפקידו. ביקורת נמתחה אף על הרמטכ"ל איתן, אך מאחר שעמד לסיים את תפקידו הוועדה נמנעה מלהמליץ על נקיטת מסקנות אישיות בעניינו. מפקד הצנחנים והחי"ר, תת אלוף (ועוד מעט אלוף) עמוס ירון, הועבר לתפקיד לא פיקודי. ועדת החקירה אף מתחה ביקורת על תפקודו של ראש הממשלה בגין ועל התנהגותו של שר החוץ, יצחק שמיר, מבלי להטיל עליהם מסקנות אישיות.

בגין בלבנון - © יוסי גל, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
בגין בלבנון - © יוסי גל, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

עם הגשת דו"ח הוועדה בפברואר 1983 סבר בגין שהקטע המתייחס אליו מחייב, ולו בעקיפין, את התפטרותו שלו. אך שר המשפטים משה נסים ומזכיר הממשלה דן מרידור (שייצג את בגין בוועדת החקירה), שהסבו לצדו בעת קריאת הדו"ח, הניאו אותו מכך. שרון קיווה, לשווא, שבגין ידחה את ההמלצה להעבירו מתפקידו. שרון הגיב בעריכת הקבלה היסטורית עם הסגרתם של אנשי מחתרת אצ"ל לבריטים בימי טרום המדינה, כאשר נרדפו על ידי הממסד היישובי וארגון ה"הגנה". כפי שכתב בספרו "לוחם", שיצא רק באנגלית, אמר לבגין: "מנחם, אתה הוא זה שהסגרת אותי לידיהם (הכוונה להמון זועם שכינה אותו, וגם את בגין, 'רוצח', ועתה לכאורה בא על סיפוקו). אתה הוא זה שעשית זאת". במלים אחרות, הוא הלביש על בגין אדרת של מלשין ומסגיר.

שרון בחר כנראה במודע בהמשלה שתפגע בבגין. מה בגין השיב לו, לא כתב שרון, אבל מה לעשות ובמרכז תנועת החרות היה חבר, בן-עמי זמיר, איש אצ"ל במגדיאל, אזור פעולתו של שרון בימים הרחוקים ההם כחבר ה"הגנה". זמיר העיד כי שרון נמנה עם רודפי המחתרות, והוא עצמו היה אחד מקורבנותיו, כאשר שרון פיצח את גולגולתו במהלומת מקל של טורייה (בשעתו פירסמתי עניין זה ב"ידיעות אחרונות" ושרון איים עלי ועל העיתון, באמצעות פרקליטו דב וייסגלס, בתביעה על הוצאת דיבה. אך עד מהרה נסוג מכך, כנראה לנוכח מספר העדים שהיו מוכנים לאשר את דבריו של זמיר, בכללם מפקדו של שרון בהגנה, אל"מ בדימוס אשר לוי).

המלחמה בלבנון הקשתה על היחסים עם ארצות הברית בכלל ועם הנשיא רייגן בפרט. לעניין זה התחברו מלחמות יהודים שהתנהלו בין השרים. בגין התקשה להבין כיצד אישים פוליטיים שהגיעו לפסגת חלומותיהם או לשיא שאיפותיהם אפשרו ליצריהם לשלוט בהם. הם המשיכו לשים מקלות בגלגלי הממשלה ויצרו מצבים שבגין כינה "קלקולים". בשיחות פנימיות בתוך לשכתו העלו חברים את הצורך בנקיטת צעדים דרסטיים נגד שרים בכירים עד כדי פיטוריהם, בהם כאלה שאותרו בעת יצירת הקלקולים. אך בגין סירב למצות עמם את הדין.

גם עכשיו, בבוקר יום ההתפטרות, היה בגין עד בישיבת הממשלה להתקפה חריפה של שר הביטחון לשעבר שרון על מחליפו, משה ארנס. בסיומה אף יצא ארנס בחרי אף מישיבת הממשלה, בשעה 10:45, וכך החמיץ את הודעת ההתפטרות של בגין. קדישאי נזכר כי כאשר ראה בגין שרים נצים נהג להמשילם להלך הצועד לתומו ברחוב והלך אחר מתיז עליו בוץ. התגובה, לדעת בגין, לא צריכה להתבטא בהתזת בוץ נגדית, אלא להיטהר מהבוץ שפגע בבגדך. והנמשל: מתיז הבוץ אינו ראוי אפילו לתגובה.

איני יכול עוד 

הסעיף הבא בסדר היום היה צירופו של שר חדש לממשלה. ואחריו ביקש בגין את רשות הדיבור.

"רבותי חברי הממשלה,
מבקש אני למסור הודעה, ואני מבקש לציין כי אין לה כל קשר לדיון שנתקיים (זה עתה) בממשלה, ולא עם דיונים אחרים שהתקיימו לאחרונה. הסיבה אשר בשלה אני מוסרה היא אישית לחלוטין, אך איני יכול עוד לחכות עם הודעה זו, ולכן אני מוסרה כחוק. אמנם מלכתחילה מבקש אני סליחה, מחילה וכפרה. אם יינתנו לי – איני יודע.
ידידים יקרים, אני מודיע בזה לממשלה על כוונתי להתפטר מתפקידי כראש הממשלה. אני לא יכול למלא את התפקיד הזה, ובאתי באופן מיוחד לישיבה זו של הממשלה כדי למסור את ההודעה, משום שבזה קשור תהליך קונסטיטוציוני מיוחד, וכל עוד לא מסרתי את ההודעה הזאת – תהליך זה כלל לא יתחיל".


כל תיאור, ויהיה זה הצבעוני ביותר, לא יוכל לאפיין את התדהמה שאחזה בשרים. דברי בגין נעדרו נימת התרגשות. הם נאמרו בטון שקט, שהיה אופייני לו ברגעים שלאחר החלטה. הממשלה מנתה 20 שרים, ורובם השתתף במצעד השידולים. הם השחיתו דבריהם על אוזן שומעת אך לא קולטת.

מענהו של בגין הבהיר כי נקודת האין חזור היא מאחוריו.

"רבותי היקרים, ידידי,
אני מודה לכולכם ולכל אחד מכם על הדברים העמוקים, הטובים והלבביים שהשמעתם בישיבה זו. אני מתאר לעצמי כי כל אחד מכם יודע שלא בקלות קיבלתי החלטה זו. עובדה היא שלא נועצתי בחברים היושבים ליד שולחן זה, משום שזו החלטה אותה קיבלתי לאחר שיקולים רבים מאוד ועמוקים. ישנה פנייה מחברים שאשקול מחדש. אני שואל, האם אותם חברים שהשמיעו פנייה כזאת, שאני יודע את ערכה וכל הרגישויות הקשורות בה, מניחים לרגע שעד אשר קיבלתי את ההחלטה להודיע על כך לחברים, בישיבה רשמית – לא שקלתי? היום אין לי אלא להשיב בשאלה כזאת, ואין לי עוד להוסיף. ברצוני להודות לכם, לכולכם, על שיתוף הפעולה וההבנה שהיו מנת חלקי ביושבי כאן עמכם. כן, נכון, היו תקופות קשות ולפעמים צריך אדם לקבל החלטה כשהוא יודע את כל הבעיות הקשות הקשורות בה. אני הגעתי למסקנה זו ולא הגעתי אליה כדי להביא לאיזושהי תוצאה שאנחנו מקווים שלא תהיה כזאת, אלא משום שלא יכולתי אחרת".

רהמ בגין מודיע על פרישתו - © נתי הרניק באדיבות לע"מ
רהמ בגין מודיע על פרישתו - © נתי הרניק באדיבות לע"מ

האם עם אכזר אנחנו?

בגין ירד לאיטו לחדרו. קדישאי נכנס אליו. בגין הפנה אליו את מבטו ואמר: "קיימתי את מה שאמרתי לך בבוקר". הידיעה כמובן פשטה כאש בשדה קוצים. ידידים החלו לבוא ללשכה. אחרים טילפנו. אמצעי התקשורת הבינלאומיים החלו לצור על הלשכה כמו בימים הגדולים בעת כניסתו אליה, או בעת בואם של מנהיגי מדינות ואורחים רמי דרג. כמה מהשרים נאספו בחדר הישיבות הקטן, הצמוד לחדר עבודתו, וחזרו על המנגינה שהשמיעו בישיבת הממשלה. בגין האזין לדבריהם, אך קולם היה כקול קורא במדבר.

מי שהצליח להשעות לפרק זמן את מימוש ההתפטרות היה השר יורם ארידור. ארידור, המשפטן, ציין כי בגין עדיין מכהן כראש ממשלה ועל כן ביקש ממנו לאפשר לעשות סידורים נדרשים כדי שראשות הממשלה תישאר בידי הליכוד. כלומר, להמתין עם מסירת ההתפטרות עד לבחירת מחליף וכינון ממשלה חדשה.

בגין חזר לחדרו, ביקש מקדישאי את ספר החוקים וניסח טיוטה של מכתב התפטרות לנשיא חיים הרצוג: "על יסוד סעיף 23(א) לחוק יסוד: הממשלה – הריני מתכבד להגיש לך את כתב התפטרותי מתפקידי כראש הממשלה".

ראש הממשלה ניאות לעכב את מסירת המכתב לנשיא הרצוג עד להשלמת בחירתו של ממשיכו. ב-1 בספטמבר בחר הליכוד ביצחק שמיר לתפקיד. בגין כינס ישיבת ממשלה ב-4 בספטמבר, אחרונה בראשותו. על סדר היום עמדו ענייני ביטחון. הקואליציה החדשה, בראשות שמיר, כבר ניצבה בפתח.

העיתונאים המתינו לבואו של בגין אל הנשיא עם מכתב ההתפטרות. אבל תחתיו הגיע למקום דן מרידור. מחלת עור נושנה שפשטה לפתע על פניו של בגין מנעה ממנו להתגלח, והוא לא היה מוכן להופיע ברבים ולפני הנשיא כשהוא עטור זקן. אחרי שהגיש מרידור את המכתב דיבר הנשיא בחום רב על בגין. "אין זה המקום לפרט את מגילת מעשיו הגדולים", אמר. "הדברים רשומים בדפי ההיסטוריה שלנו והם לא יימחו".

בזיכרוני שמור כי אחרי התפטרותו של שר החוץ משה דיין (1979) חלף הרהור בלשכת ראש הממשלה להציע את התפקיד להרצוג, שעד לא מכבר שימש שגריר באו"ם. לבגין היה יחס חיובי אליו, והוא זכר כי נשא במליאת האו"ם נאום מלומד ולפיו ההתנחלויות בשטחי יש"ע מותרות על פי החוק הבינלאומי, ולמעשה על פי רוחו של בגין. הרצוג, מצדו, בעודו מייצג את ישראל באו"ם, כינה את בגין באוזני דיפלומטים זרים בצמד המלים The Best – כלומר הטוב מכולם. פרשנו המדיני של "ידיעות אחרונות", ישעיהו בן-פורת, אשר בגין העריך מאוד את מקצוענותו, סיכם: "עם פרישתו של מנחם בגין נעלם מן הנוף הפוליטי אחרון מנהיגי ישראל בעלי שיעור הקומה ההיסטורי".

אצל אחרים חלפו הרהורים קשים, כמו זה של העורך האחראי של "ידיעות אחרונות", נח מוזס, שבדרך כלל מיעט בכתיבת מאמרים, אך הפעם, במפתיע, פירסם רשימה שבה שאל: "האם עם אכזר אנחנו, הלוקה בתסביך אב וטורף את בשרם של ההולכים בראש המחנה?" בכך קלע למעשה לאמירתו של משה דיין בימים הקודרים שלאחר מלחמת יום כיפור, על גורלם המר של ראשי ממשלה בישראל עד אז: "את כולם הורידו חיים שאולה". הוא התכוון לדוד בן-גוריון, למשה שרת, ללוי אשכול ולגולדה מאיר.

פעם שאלתי את בגין מהו, לדעתו, התפקיד הציבורי החשוב ביותר שאותו מילא לאורך שנותיו: נציב בית"ר בפולין לצדו של זאב ז'בוטינסקי, מפקד האצ"ל, ראש האופוזיציה, ראש הממשלה? הוא ראה בפיקוד על האצ"ל, בימי המנדט הבריטי, את שליחותו הציבורית החשובה ביותר. כדבריו, אין דבר היכול להשתוות למלחמת שחרור נגד משעבד זר.

שלמה נקדימון הוא עיתונאי ישראלי ופרשן פוליטי, חוקר תולדות היישוב והמדינה. פרסם ספרים רבים ובהם מחקרים מקיפים על אירועים ופרשיות בתולדות היישוב והמדינה. בעברו היה יועץ התקשורת של ראש הממשלה מנחם בגין.

מגזין 'חרות 2.0' משמש במה למחשבה לאומית ליברלית ומארח כותבים מכל הקשת המחשבתית.
המאמרים המתפרסמים באתר מייצגים את דעת כותבם בלבד והם אינם מייצגים את דעת מרכז מורשת בגין.