מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרים המנסים להציע מספר מחשבות ותובנות פילוסופיות על 'הדרך לאושוויץ', כלומר הדרך אל כאוס חברתי ועולמי, ומציג את הגורמים המוליכים לכאוס זה. על ידי הצגת הקשר בין לאומיות וקידמה, טשטוש מושג האמת ופוסטמודרניות, מנסה הכותב לנתח את הסיבות שהוליכו להקצנה הלאומנית של המאה העשרים באמצעות הצגת שתי בעיות מרכזיות: טשטוש מושג האמת או ריבוי האמתות הפלורליסטי ומאידך ירידת הממד הרליגיוזי-רוחני בחיי האדם אשר חיפש מענה למאווייו הרוחניים בדמות הדתות הפוליטיות, וכיצד אלו הולידו את הניגוד הכוזב בין הערכים האוניברסליים לערכים הפרטיקולריים (הלאומיים, הדתיים וכו'), בעוד שני אלו מהווים את שני צידי המטבע של הקיום האנושי. ​את טענת הלאומיות ההומאניסטית-פרוגרסיבית מבקש הכותב להציג באמצעות דוגמאות ממשנתם של דמויות בולטות מקרב מבשרי ואבות הציונות.​

מבוא

ל'פרוגרסיביות' בזמננו יצא שם רע מתוך התפישה האשלייתית כי לכאורה מתקיימים קונפליקט וסתירה בין ערכים אוניברסליים של קידמה וחתירה לאחווה אנושית, לבין ערכים פרטיקולריים (לאומיים, דתיים וכו'). זאת, בין היתר, בשל היווצרותם של מחנות פוליטיים פופוליסטיים אשר חרטו על דגלם את 'הפרוגרס' בלבד מכאן, מול אלו אשר חרטו על דגלם את 'הלאומי' מכאן, והכריזו מלחמה אלו באלו עד חורמה, מתוך תפישה דיכוטומית כוזבת כי ישנה סתירה בין השתיים. העולם נע קדימה אל עבר הקידמה האנושית, אל עבר הפרוגרס, כך האמינו אבות הציונות שהיו אנשים משכילים ונאורים אשר האמינו ברוח האדם וביכולתו לשאוף ולהתעלות אל אחווה אנושית כלל עולמית, מבלי לסתור את זיקתם לקולקטיב הלאומי. כל המעיין בכתבי האבות המייסדים של הציונות ומדינת ישראל מבחין מיד כי תפישתם הלאומית הייתה הרמונית, אשר יונקת מתוך ההנחה כי החיים האנושיים שואפים באופן מתמיד אל הקידמה. משה הס, ממבשרי הציונות הבולטים, כתב בספרו כבר ב-1862 כי:

"המורים הגדולים של דעת אלוהים היו תמיד יהודים. עמנו לא זו בלבד שייסד בימי קדם את הדת הנעלה ביותר, שעתידה הייתה להיעשות נחלה לכל העולם התרבותי, אלא שגם סייע שתהא זו הולכת ומתפתחת ככל שהלכה והתקדמה החברה האנושית וככל שהלכו והתעדנו רוח האדם ורגשותיו. קץ הימים, שעליו התנבאה היהדות לא קץ העולם הוא, כפי שהבינוהו בטעות אומות העולם, אלא השלמה בדרך התפתחותו וחינוכו של המין האנושי."[1]

"אם נשים עין ולב על שתי הדעות האלה הנראות כרחוקות אשה מרעותה, נראה, כי תכליתן אחת היא וכי אל מטרה אחת תלכנה, אם אך האנשים המחזיקים בהן יבקשו את המטרה הטובה ובדרך טובה ילכו. הן מה יבקשו אלה אשר יטיפו לעם להסיר כל אהבת ארץ מולדתם ועמם מלבם ולשים תחתה אהבת בני האדם בכלל? הלא לאחד לב כל בני האדם יחד, לבל יתגרו מלחמה עם בעם וארץ בארץ […] למען יוסרו הגבולות וחפשי יעברו העוברים מארץ לארץ […] למען יעזרו איש את רעהו בחכמה ומלאכה ולא תקנא ארץ בארץ וממלכה בממלכה […] ושלום יהיה בכל הארץ ועל ידו תרבה הדעת, כי אך בעתותי שלום תשגה הדעת: הנה המטרה הזאת טובה ונעלה היא עד מאוד. אך נשוב ונראה מה תהיה המטרה אשר יבקשו אוהבי ארץ מולדתם באמת, אשר יעמלו להטיב לעמם […] הלא גם המה יבקשו להסיר גבולות הארץ לבל יהיו לאבני נגף […] יבקשו את השלום וירדפהו למען תת ידיים לבני הארץ ללמוד ולעשות, ואם אך זאת יבקשו כל בני הארצות השונות איש איש בארצו הלא אז יבואו עד המטרה, אשר יבקשו גם המטיפים לאהבת כל בני האדם. ואם כן תכליתם ומטרתם אחת היא, רק דרכיהם שונות מאוד. בעלי אהבת עמם יבנו מגדליהם על אדני הדעות הראשונות ועל הרגשות, אשר מצאו כבר מסילות בלבות בני האדם, רק ישנו תואר פני הדעות והרגשות. […] ואם באמת תאהב ארצך ועמך בקש שלום בבית ושלום כל העמים לטוב לכם כל הימים. […] אך אם נבוא פתאום ונפתח שפתנו להשמיע להמון הרב: עזוב דרכיך, רגשותיך ומאוויי לבך, הסר כל אהבה מלבך לאלה אשר אהבת עד הנה, אל תקרב את בני ביתך ומשפחתך יותר מיתר בני האדם, הלא כל השומע דברים כאלה ישחק ולא ישים אליהם לבו. אמנם כן הוא, המטרה אחת היא לבני שתי הדעות, אך בעלי הדעות מאהבת העם יציגו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ויעלו עליו מעלה עדי יגיעו למרום קצו, והדעה מאהבת הכלל תחפוץ לדלג השמימה בפעם אחת, ולכן ההולכים אחריה יפלו ונוקשו ונלכדו וישחיתו גם את המטרה הטובה, כי המון העם יראה, כי לדבריהם ולפעולתם אין ידיים ויסור מהם ויחזיק בכל אשר החזיק עד הנה מבלי שמע גם בקול הדובר מישרים."[3]

בכך מבטא סמולנסקין את יסודות הלאומיות ההומאנית. הלאומיות היא חלק מהותי ושלם של החיים האנושיים – היא מהווה מהות טבעית. כפי שאנו נולדים למשפחה, ואיש לא מפקפק על קיומו של התא המשפחתי, אנו נולדים לסביבה חברתית ולאומה, שהינה ישות ממשית מובחנת, הקשורה בטבורה לאומות העולם היוצרות יחד את הישות המכונה 'אנושות', שהינה ישות מופשטת ולא מוחשית, ומתוך החיבור לשרשרת הזיקות של ההוויה האנושית הבסיסית יש ביכולתו של אדם להגשים עצמו ואת ערכי הקדמה ולחתור להגשמת אידיאל האחדות האנושית, המורכבת מעמים החיים יחד ומשתפים פעולה. אחדות אנושית זו היא אחדות הנובעת מתוך הייחודיות של כל אומה, המגשימה את ערכיה ותרבותה, ומקיימת חיי הרמוניה ושיתוף עם אומות העולם.

חוזה המדינה ומייסד התנועה הציונית, בנימין זאב הרצל, אשר היה חניך הנאורות וההומניזם האירופי, האמין מבחינה מהותית בקיומה של מערכת ערכים אוניברסלית המתאימה לכל העמים. הציונות כרעיון לאומי יהודי מכילה מידות מוסר כלל אנושיות במידה שאינה סותרת את הממד הלאומי אלא משתלבת עמן בהרמוניה, וביטא זאת לא אחת בדבריו:

"בציונות שלנו כלולים גם תקונים סוציאליים (יום עבודה של שבע שעות), סבלנות ואהבה לעניין שבנדחים.[4] העניין שאנו עובדים לו גדול ויפה, מפעל של שלום, פתרון שאלת היהודים בדרך פיוס. רעיון העלול להלהיב אנשים אצילים, בין אם הם נוצרים, מוסלמים או יהודים.[5] האם מפליגים אנו בדברינו בשעה שאנו אומרים שהיא תנועה מוסרית, חוקית ואנושית? היא עלולה להועיל לרבים רבים מאד, ובשום פנים לא ליהודים בלבד.[6] הציונות מקימה קהילה יהודית אחרת, חדשה, גדולה ויחידה… אנו סוללים דרך חדשה לטובת האנושות."[7]

תפישתו הלאומית של הרצל כרוכה בזו ההומאנית ומבטאת את הקשר ההרמוני הקיים בין מערכת הערכים האוניברסלית, של קידמה אנושית ופרוגרס, לבין מערכת הערכים הלאומיים הפרטיקולריים. אין סתירה בין שתי מערכות אלו, אלא הן חלק אורגני מהותי בקיום האנושי.

המשגה האבסורדי כי אכן מתקיימת סתירה בין ערכי הלאומיות לערכי ההומניזם הביאה לאי הבנות טרגיות רבות לאורך ההיסטוריה, שיבשה את המשך התקדמותה של הקידמה האנושית וחיבלה בחתירה לאחווה בינלאומית עד לכדי הרס הציוויליזציה המערבית במופע אפוקליפטי של כאוס, חורבן והשמדה. משה הס כתב כי "אין אני יכול לחבב אותן שאיפות ההומאניות הכלליות, המבטלות כל הבדל והפרש באורגניזם של האנושות – ומקימות, בעזרת כמה מושגים מוטעים על 'חופש' ו'קדמה', מזבחות להפקרות ולבורות בלבד, שעליהם מקריבים בני הנעורים שלנו, המתלהבים על נקלה, את מיטב כוחותיהם."[8]

במילים אחרות, אלו שאחזו בדגל הקידמה קראו מלחמה על הלאומיות מתוך השאיפה הצודקת לאחווה אנושית, ועוררו אנטגוניזם מיידי אצל השמרנים, שראו בצדק, בערכי המשפחה, המורשת והמסורת כמרכז החיים האנושיים והחברתיים, יצאו להגנת ערכים אלו אך הקצינו אל עבר הלאומנות, ועל כן נלחמו אלה באלה מבלי להבחין כי מטרתם אינה סותרת אלא משלימה זו את זו.

תולדות הניגוד, שהולידה את ההפרעה הדו-קוטבית ההרסנית בנפש האדם, תלויה בהתפתחות המחשבה המודרנית בהגות המערבית ועומדת על שני משגים עיקריים: ראשית, כי אינה קיימת 'אמת' ואף לא 'אמיתות'. תפישת 'ריבוי האמיתות' מיוסדת על התפישה הפלורליסטית כי האמת חמקמקה וניתנת לתפישת השכל האנושי אך ורק באופן חלקי והחוויה האנושית נחווית ממגוון זוויות שונות, שכן מדובר בנטייה סובייקטיבית של היחיד ולא ניתנת לאובייקטיביזציה קולקטיבית. אולם, תפישה פלורליסטית זו, החיובית והקונסטרוקטיבית במהותה, קיבלה עיוות מוסרי ברגע שתפישת הפלורליזם של האמת נעשתה עם הזמן לתפישת ה'נרטיב', השלילית והמפרקת במהותה, שחשיבות אמיתות העובדות בה פוחתת עד מתבטלת בפני חשיבות חווייתו של הסובייקט ותפישת עצמו מול החברה האנושית. במילים אחרות, היחיד מחליט מהי האמת על פי החוויה הפנימית שלו ולא על פי זיקת הגומלין בין החוויה הסובייקטיבית לגורמים הסובבים אותנו. מכאן קצרה הדרך לביטול כל אמת, כי אין 'אמת' ואין 'אמיתות', יש רק סיפורים שאנו מספרים לעצמנו, וכך קצרה עוד יותר הדרך לפירוק חברתי מוחלט. מאידך, היו שטענו כי אכן קיימת 'אמת' אך היא בלעדית שלהם, וכל המתנגד או המכחיש אותה הוא כופר. מחשבה זו אינה חדשה, ועוד קיימת מימי ההגמוניה הדתית הממסדית. הדתות הפוליטיות בזמן החדש לא חידשו בכך וטענו ל'אמת' אבסולוטית אשר שוללת מכל וכל את 'ריבוי האמתות' הפלורליסטי. המשגה השני, נעוץ בירידתה של הדת, ביטול הממד הרליגיוזי בחיי היחיד והחברה והשתלטותו של הרציונל בעקבות מהפכת הנאורות, אשר קידשה את ההיגיון והמחשבה והורידה את הממד החווייתי בנפש האדם למדרגת נחיתות, זאת במקום ליצור איזון בין שתי רשויות אלו, שהן יסודות הקיום האנושי של הגיון מול רגש, הכרה מול הווייה. נדון בקצרה בשני אלו כעת תוך עיון בתפישתם של שניים מהוגי הציונות החשובים, א.ד. גורדון ומרטין בובר.

[1] 'משה הס, מכתב שני, רומי וירושלים, בתוך: כתבים ציוניים ויהודיים" (הוצאת הספריה הציונית, 1954), עמ' 31.
[2] פרץ סמולנסקין, 'התקונים והחדשות בכלל', עם עולם, בתוך: כתבי סמולנסקין, מאמרים א', עמ' 4 – 5.
[3] שם, 'אהבת ארץ מולדת ואהבת בני האדם', עם עולם, כתבים א', ע"ע 16 – 17.
[4] ב.ז. הרצל, הלאומיות היהודית של ד"ר גידמן, בתוך: מבחר כתבי הרצל, כתבים ציוניים, עמ' 147.
[5] שם, תכנית הולט, שם, עמ' 149.
[6] שם, תוצאות הקונגרס, שם, עמ' 158.
[7] שם, הקונגרס הבזילאי, שם, עמ' 168, 171.
[8] משה הס, מכתב תשיעי, רומי וירושלים, שם, עמ' 77.

קובי דנה הוא איש חינוך ומורה להיסטוריה. בעל BA בהיסטוריה של המזרח התיכון, MA בחינוך והוראה מאוניברסיטת חיפה. עוזר מחקר ומאסטרנט לפילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית, כותב את עבודת התזה על משנת א.ד. גורדון ומרצה לתולדות הציונות במכינות הקדם צבאיות.

מגזין 'חרות 2.0' משמש במה למחשבה לאומית ליברלית ומארח כותבים מכל הקשת המחשבתית.
המאמרים המתפרסמים באתר מייצגים את דעת כותבם בלבד והם אינם מייצגים את דעת מרכז מורשת בגין.