הציונות והספרות

הקשר בין הציונות למילה הכתובה תמיד היה מהודק להפליא, והציג את האתגרים והרעיונות הגדולים שידעו מובילי דעה ציוניים מאז קום התנועה הציונות. זאת, כאשר אחד העיסוקים המרכזיים של היהודים החילונים והלאומיים היה בדבר הלשון, התרבות והקורפוס החילוני של היהודים.

הציונות ידעה אנשי רוח רבים אשר הובילו את התנועה הציונית באמצעות המילה הכתובה: ברדיצ'בסקי, מנדלה מוכר-ספרים, אחד העם, ברנר וביאליק הם מהשמות הבולטים, אולם רבים נוספים לקחו חלק מתקומת העברית והידוק הקשר שבינה לבין תקומת העם היהודי כאומה לאומית מאוחדת.

אחד העם, בתור נציג הציונות התרבותית, טען כי הלאומיות היהודית קשורה קשר אמיץ לפיתוח תרבותי, רעיון אשר המשיך לפתח ביאליק; בהמשך לתפיסה זו, הקים את כתב העת העברי "השילוח: מכתב-עתי חודשי לספרות, למדע ולענייני החיים", אשר כתבו בו רבים מהסופרים העבריים הציוניים המפורסמים, כגון ברנר וברדצ'בסקי. שני האחרונים היו ציונים הדוקים, אשר הציגו ביצירות רבות את דמות "היהודי התלוש", ולמעשה ייסדו ז'אנר חדש בספרות העברית. עיקר הנרטיב של ז'אנר זה כלל עיסוק בנערים יהודים צעירים, אשר נקרעו בין עולם המסורת לבין העולם המודרני שהציעה להם אירופה האימנפציפלית. זאת, תוך כדי פיתוחים ספרותיים נוספים, כמו "ספר הקבצנים" מנדלה מוכר-ספרים אשר בעיניי רבים הציג את ספר הפרוזה המודרנית הראשון בעברית, והרומן המכונן של ברנר "שכול וכשלון", אשר הציג את מורכבות הקיום של הצעיר הציוני ביישוב העברי המתפתח. אלו ואחרים עסקו באופן מובהק ביהודי, בציוני ובמודרני שבקיום הצעירים העבריים, ורוממו את העברית בתור מובילת הדרך אל התקומה – גם אם בגרסא פחות אוטופית מזאת של הציונות הסוציאליסטית.

ז'בוטינסקי, למרות כשרונו ועיסוקו הספרותי הרב, לא נתפס בתור סופר עברי מובהק. זאת, אולי משום שכתב את שני הרומנים שלו ברוסית, אולי משום שעיסוקו בעברית כלל תרגומים לתכנים שאינם עבריים – כגון שני תרבותי המופת הבלתי רגילים שלו לשירים "אנבל-לי" ו"העורב" מאת אדגר אלן פו, ואולי משום שעיקר העיסוק הציבורי בז'בוטינסקי נוגעת אליו בתור הוגה דעות ומדינאי, ולא איש המילה הכתובה היפה. יחד עם זאת, האם אין קשר כלל בין הממד הספרותי לממד המדיני של ז'בוטינסקי? או שמא החיבור בין הספרות היפה לבין לאומיות ניצית היו בלתי מוסברים לרבים מהתנועה הציונית, למרות שז'בוטינסקי עצמו העיד באינספור כתבים כי הספרות הנה אחד התחומים המשפיעים והחשובים בחייו?

קאנון החירות הז'בוטינסקאי

מבחינת רבים בתנועה הציונית דאז ובמפה הפוליטית הישראלית כיום, הגותו של ז'בוטינסקי הנה קאנון ציוני מובהק, הכוללת תפיסת עולם קוהרנטית, מקיפה ומזמינה, במיוחד לאלו מן הימין המזדהים עם רעיון החירות. 

תפיסת החירות של ז'בוטינסקי נוגעת לכמה ממדים, ביניהם הממד הכלכלי והממד המדיני-צבאי. מבחינת הממד הכלכלי, ז'בוטינסקי מציג תפיסת עולם ליברלית בעיקרה, במיוחד לאור ההקשר ההיסטורי בו הסוציאליזם נתפס כמעט בתור הכרח אידאולוגי בקרב היהודים הציונים בפרט ותנועות לאומיות ומהפכניות אחרות ככלל. למרות שז'בוטינסקי תומך במדינת רווחה מסוימת, בדמות חמשת המ"מים (מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא), ואף תומך בחלוקה מחדש של נכסים כל תקופת זמן מסוימת – בסופו של דבר דגל ז'בוטינסקי בחירות הכלכלית של הפרט, והתנגד למשטור מדיני וכלל חברתי על המשאבים והנכסים של פרטים.

מהבחינה המדינית, הגישה של ז'בוטינסקי נחשבת לניצית, מיליטנטית ולעתים אף לאומנית, וזאת בעקבות הקו הנוקשה שהוביל ז'בוטינסקי בהצעותיו להתמודדות מול האויב הערבי והכובש הבריטי אשר עמדו בדרכה של התנועה הציונית להקים מקלט מדיני בארץ ישראל. הגישה הלוחמנית של ז'בוטינסקי התבססה רבות על היכולת של התנועה הלאומית היהודית לפעול בעצמה ולהשיג את האינטרסים שלה באופן עצמאי; קרי, ז'בוטינסקי קידם רעיונות אשר מטרתם הנה מקסום החירות הלאומית של היהודים באמצעות יכולות צבאיות מפותחות.

חירות זו התבססה על בניית הכוח הצבאי לפי תפיסתו של ז'בוטינסקי, משום שתפיסתו הריאליסטית הניחה כי כח צבאי בלבד הוא התשובה ליכולת ההתמודות של עם מול עמים מתחרים או יריבים אחרים. מבחינתו, הכח הצבאי הוא שמבסס את כבודו העצמי של העם, ומאפשר פיתוח של גאווה לאומית. רעיון "קיר הברזל" הפופולרי מתכתב עם היכולת של העם היהודי להפריד בינו לבין יריביו לא באמצעות חוצץ פיזי, אלא באמצעות יכולת לפעול באופן המלא ביותר מול תרחישי האלימות הפוטנציאלים עבור מגננה, פיתוח לאומי וחופש תנועה ופעולה במרחב הלאומי.

השילוב בין הממד הכלכלי, הממד המדיני וההשפעה העמוקה של הספרות על תפיסתו של ז'בוטינסקי מציע תפיסה אחרת על הקשר בין אלו לבין החירות הפרטית, וזאת מתוך ההנחה כי היצירה הפרטית הספרותית איננה תלושה מתפיסת עולמו הכלכלית והמדינית של ז'בוטינסקי. תפיסה זו מציעה את הפרשנות כי במקום בו הפרט שייך קולקטיבית לאומה מסוימת, הוא לא רק מממש את תכונותיו המוערכות ביותר, הוא גם נותן לעצמו מרחב פעולה. זאת, משום שהאדם איננו פרט בודד בעולם והוא תלוי בעמו; אם העם הוא חופשי, אזי גם הפרט חופשי לפעול – הן מבחינת הפעילות הכלכלית, אולם סביר להניח כי גם מבחינת החירות היצירתית. היעדר החירות של העם היהודי יכול להסביר את הימנעותו של ז'בוטינסקי לעסוק באהבת הספרות – שלשלאות העם היו גם שלשלאות יצירתו הפרטית; בהיעדר חירות לעם היהודי, היהודי הפרטי היה חסר היכולת להיות חופשי בעצמו.

אותנטיות אהבת העם והאומה

אחת הגישות שניתן לגייס עבור הבנת הקשר בין הספרות לבין הלאומיות ואהבת העם מתייחסת לממד הפחות מדובר במודרנה: הרומנטיקה. התנועה הרומנטית הנה תנועה אינטלקטואלית ואמנותית כאחד ובמקביל, והיא התפתחה במאה ה-18 ברחבי אירופה – מגרמניה ועד בריטניה. בעוד הבריטים גייסו את הרעיונות הרומנטיים של הביטוי העצמי האותנטי, הקשר לטבע והגאוניות שבהתפרצות היצירה האנושית עבור יצירת ספרות בעקרה, הגרמנים ביצעו סינתזה בין הרגש המתפרץ האישי לבין הרגש המתפרץ הלאומי, והציגו את הלאומיות בתור אהבת העם הבלתי נשלטת. החיבור לשפה, לטבע, לאדמה ולהקשר החברתי עיצבו תפיסת לאומיות אורגנית, המציגה את האומה בתור מערכת קשרים היסטוריים, תרבותיים ורגשיים סבוכים, תוך הגדרת הלאומיות בתור מובלעת אינהרנטית ובלתי נבחרת לזהות האנושית. קרי, הפרט נולד מתוך העם והאומה, והוא קשור בהם במערכת יחסים נצחית של שייכות, אהבה ותפיסה ייחודית של ה"אני הלאומי", המשתנה מכל עם ועם באופן טבעי.

לא לשווא הרומנטיקה שילבה בתוכה את האמנותי עם הלאומי; הרי מבחינות רבות, האמנות הנה ביטוי לדפוס האישי של הפרט, והלאומיות הנה ביטוי לדפוסו הקולקטיבי והקבוצתי. הרומנטיקה, שהיללה את היכולת של האדם ליצור מתוך תחושתו ולא מתוך רציונל נאור, ניסתה למפות את האותנטיות האנושית המלאה מתוך ניסיון לראות באדם פרט אשר מגיב לסביבתו במערכת רגשית סבוכה ועזה. משום שהניתוק בין הסביבה לבין הפרט איננו אפשרי, הלאומיות מקבלת חזקת חשיבות עליונה בהתנהלות האדם בעולם. כלומר, האדם הפועל מתוך התפרצות רגשית – יוצר ופטריורט הוא. לפיכך, הרעיון של הספרות הלאומית, והחיבור בין הסופר לבין רוח האומה – הן בצורה התרבותית והן בצורתה הלאומית הטהורה – טבעי הוא.

ללאומיות פנים רבות, אולם החלוקה המקובלת ביותר היא בין לאומיות אזרחית לבין לאומיות אורגנית – קרי, לאומיות מתוך בחירה רעיונית ולאומיות מתוך קיום היסטורי, גיאוגרפי ותרבותי משותף מולד. מבחינות רבות, הלאומיות האזרחית מתייחסת אל השמאל אשר מנסה לגייס את הרעיונות של הנאורות הרציונלית בתור כלי ההתנהלות במרחב האנושי והפוליטי, ואילו את הימין נהוג לשייך אל אהבת הלאום משום שייכות ביתית ואישית לעם ולאומה. ביסוס סוג לאומיות זה על שיוך מולד ואהבה מעניק אשנב להבנת נטייתה להיות לוחמנית, מגוננת ומתבדלת יותר – כמו בני בית המנסים לשמור על צביון ביתם. באופן זה, רעיון החירות הכלכלית, המדינית והאישית, המעניקה לאדם ולאומה את היכולת לשמור על זהותו, רצונותיו ובחירותיו העצמאיות הנו אינטגרלי לתפיסת הלאומיות האורגנית.

אין התיימרות לטעון כי מחנה השמאל מנותק מבחינה רגשית; אולם, לאומיות המתבססת על רעיונות ואידאולוגיה אשר בסיסן חידוש או ארגון חברתי מחדש – כמו הציונות הסוציאליסטית שהייתה הזרם הדומיננטי של הציונות מן הצד השמאלי של המפה. יחד עם זאת, נראה כי רב הממדיות של ז'בוטינסקי מקורה במעיין רגשי משותף, אשר ממנו נובעת תפיסה המתחברת לאותנטיות האישית והלאומית של בני האדם, וליכולת שלהם לבטא אותה באופן העצמאי, המלא והחופשי ביותר. נדמה, כי יכול להיות שהכנסת ז'בוטינסקי לקורפוס של הסופרים העבריים הציוניים, גם אם איננו סופר עברי במובן הקלאסי של המושג, יכולה לחשוף ממדים נוספים בלאומיות הציונית הרוויזיוניסטית.

דריה שלייפר היא בעלת תואר במדע המדינה וסטודנטית למשפטים, בוגרת תכנית אקסודוס וכותבת ב"זווית אחרת".

מגזין 'חרות 2.0' משמש במה למחשבה לאומית ליברלית ומארח כותבים מכל הקשת המחשבתית.
המאמרים המתפרסמים באתר מייצגים את דעת כותבם בלבד והם אינם מייצגים את דעת מרכז מורשת בגין.