לאחר מלחמת העולם השנייה, האימפריה הבריטית החלה לסגת מהקולוניות שנמצאו בשליטתה, ולמעשה וויתרה על המנדטים השונים שלה ברחבי העולם. רוח נסיגה זו השתלבה עם הקושי שחוותה בריטניה בארץ ישראל מבחינה תדמיתית ומעשית, והחלו לעלות קולות בריטיים רבים אשר קראו ליציאה מארץ ישראל.

במקביל, האימפריה הבריטית חששה מכך שהיישוב הציוני, תנועת המרי העברי והקונפליקטים שבין היהודים לערבים מערערים על תדמיתה של בריטניה, כאשר זו החלה להצטייר בתור מדינה אשר לא יכולה להתמודד עם סכסוך שבעת ההיא לא נחשב לסכסוך כבד משקל של ממש. כלומר, במלים אחרות, הפגמים במשילות הבריטית בארץ ישראל גרמו לפגיעה בגאווה הלאומית של הממלכה.

משום כך, קולות בריטיים אחרים התנגדו לרעיון הפרישה, ודחפו את הממלכה להוכיח כי ביכולתה לבסס שליטה איתנה בארץ ישראל, בעיקר לאור האלימות הרבה ששררה בין הצד היהודי לבין הצד הערבי מאז המרד הערבי הגדול. כתוצאה מרעיון זה, ומהעלייה הגדולה של פעולות מחתרתיות כנגד מטרות בריטיות, המדיניות הבריטית כלפי המחתרות הסלימה באמצע שנות הארבעים של המאה שעברה, ואלו אשר נשאו נשק, השתמשו בנשק או היו חברים בארגונים אשר נשאו או השתמשו בנשק נידונו לעונש מוות.

כידוע, ארגון ההגנה, הארגון הגדול בתנועת המרי העברי, התאפיין בעיקר במדיניות הבלגה ובצמצום השימוש באלימות מול ערבים ומול בריטים אשר פעלו נגד יהודים. לפי פרשנים מסוימים, מדיניות זו הנה המשך למדיניות המתונה במתן תגובה צבאית יהודית כמול האלימות הערבית במאורעות תרפ"ט, אותה המדיניות שהבדילה בין חברי הגנה אשר בחרו להישאר בארגון, לבין חברים אשר בחרו להקים ארגון אלטרנטיבי, עם תפיסת עולם רוויזיוניסטית – האצ"ל.
האצ"ל התבסס על תפיסת עולמו של ז'בוטינסקי, וראה בהתנגדות צבאית יהודית מרכיב מפתח חשוב מעין כמותו במאבק כנגד הבריטים וכנגד הערבים למען הקמת מדינה יהודית. לפיכך, כאשר הבריטים הקצינו את מדיניותם כלפי תנועות ההתנגדות ולהעלותם לגרדום –ארגון אצ"ל הזהיר את הבריטים שלא יפגעו בחברי המחתרת, אחרת תגובתם תהיה בעין תחת עין, בגרדום יהודי כנגד הגרדום הבריטי.

מעשה החטיפה הראשון התרחש ביוני 1946, בתגובה לעונש המוות שהוטל על מיכאל אשבל ויוסף שמחון, אשר השתתפו במתקפה על המחנה הצבאי הבריטי שבצריפין. במהלך מבצע חטיפה זה, חטפו חברי אצ"ל חמישה קצינים בריטיים במועדון "הירקון" שבתל אביב, בדרישה לביטול עונש המוות בעד שחרור הקצינים. תחילה, הוטל עוצר על תל אביב, והבריטים, ביחד עם העיריה ועם נציגים מן הישוב היהודי, קראו בתוקף לשחרור הקצינים. האצ"ל סירבו, וטענו כי יסכימו לשחררם רק במילוי אחר התנאים שהציבו. ואכן, הקצינים שוחררו כתגובה להמרת הנציב העליון את עונשם של אשבל ושמחון למאסר עולם.

מעשה החטיפה השני התרחש בינואר 1947, כאשר האצ"ל חרג ממדיניותו הרגילה וחטף שופט מחוזי בשם וינדהאם כתגובה להטלת עונש מוות על דב גרונר. הצבא הבריטי נקט במדיניות קשה יותר, ואיים במצב צבאי באזורי החטיפה. בסופו של דבר שוחרר וינדהאם, ביחד עם קצין בריטי נוסף בשם קולינס, וגרונר הוצא להורג ביחד עם יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני ומרדכי אלקחי שהשתתפו בפריצה לכלא עכו ושחררו אסירי מחתרת רבים.

פרשה זו הובילה לדיון סוער יותר בשאלה האם מדובר בארגון טרור בלתי לגיטימי, כפי שתפסו זאת הבריטים ואף רבים מהסוכנות היהודית, או שמא מדובר בארגון גרילה שמהותו מוסרית ואמצעיו תקפים? שאלה זו מתייחסת למהותו של הארגון מצד אחד, ולפעולות מסוימות שלו מצד שני, במעין שכלול בין השניים אשר צורתו צורת מסקנה.

מצד אחד, מחנה כביר עומד מאחורי הטענה כי האצ"ל מאז ומתמיד היה ארגון טרור אשר לא בחל באמצעים, משום קבלתו את האלימות כמעשה לגיטימי, גם כנגד חפים מפשע. אחד הצידוקים לטענה זו הנה פרשת בן-יוסף, אשר זרק רימון אל תוך אוטובוס מלא בנוסעים ערביים לא מאיימים. בעיני מחנה זה, פרשת הסרג'נטים מציגה את אי החשש של האצ"ל לשימוש באלימות באופן כמעט אקראי, בטענה כי מעשה התלייה לא היה הכרחי, כי הוא לא היה מציל חיי יהודים אחרים, וכי מטרתו הנה נקמת דמים אלימה בלבד.

אולם, מצד שני, מחנה כביר אחר טוען כי המעשים של האצ"ל, לפחות ברובם, הם מוצדקים, מוסריים ובעלי תכלית. מפרספקטיבה רחבה, מחנה זה טוען כי רב המטרות של האצ"ל במהלך פעילותו היו מטרות בריטיות צבאיות, כאשר חלק ניכר מהן לא כלל פגיעה שהיא בבני אדם. מעבר לכך, מבחינת התייחסות ספציפית לפרשת הסרג'נטים, מחנה זה טוען כי ההיסטוריה הוכיחה את צדקת מעשיהם של התולים: הבריטים הפסיקו לתלות חברי מחתרות יהודים.

יחד עם הטענה התועלתנית, מחנה זה טוען כי גם מבחינה מהותית פעולה היא פעולה מוצדקת: ראשית, האצ"ל הזהיר כי ינהיג מדיניות גרדום משלו; שנית, הוא פעל כמול אישים צבאיים, כנחשבים למטרות לגיטימיות בעת סכסוך צבאי; ושלישית, הארגון התאים את פעולותיו לפעולות הבריטיות.

בהמשך לטענה זו, משום שהבריטים החליטו להוציא את חברי המחתרת להורג, רבים חשבו כי אין ברירה אחרת אלא להשתמש באלימות בשביל להפסיק את האלימות מול היהודים; לחברי המחתרת הייתה חובה להמשיך להילחם, בדרכים המוצדקות ביותר, בכובש הבריטי למען הקמת מקלט מדיני פורמלי עבור היהודים, במיוחד לאחר השואה. לפי התפיסה התומכת בפעולות האצ"ל, ההגנה על היהודים בכלל ועל חברי המחתרת בפרט הייתה חשובה יותר מהניסיונות שלא לפגוע בצדדים האחרים תוך המאבק להקמת מדינת ישראל.

לפי היסטוריונים מסוימים, פרשת הסרג'נטים לא רק גרמה להפסקת עונשי המוות מטעם הבריטים, אלא גם גרמה לדעת הקהל הבריטית לרצות לצאת מארץ ישראל, דבר שהוביל להקמת מדינת ישראל. כנראה, כי מדובר במשתנים רבים נוספים אשר גרמו לבריטים לרצות לוותר על המנדט, אולם מדיניות חטיפות הקצינים הבריטיים, אשר כוונה מול גורמים צבאיים והסלימה בהתאם להסלמת המדיניות כלפי חברי המחתרות, היא הוכחה בעיניי רבים לפעולת הגרילה האפקטיבית והמוסרית של היישוב העברי בכלל ושל האצ"ל בפרט.

דריה שלייפר היא בעלת תואר במדע המדינה וסטודנטית למשפטים, בוגרת תכנית אקסודוס וכותבת ב"זווית אחרת".

מגזין 'חרות 2.0' משמש במה למחשבה לאומית ליברלית ומארח כותבים מכל הקשת המחשבתית.
המאמרים המתפרסמים באתר מייצגים את דעת כותבם בלבד והם אינם מייצגים את דעת מרכז מורשת בגין.