סר וינסטון לאונרד ספנסר-צ'רצ'יל, זהו השם אשר אם רק תפגוש בו ומיד עורך מתברווז ונעשה חידודין, צמרמורות היסטוריות חולפות בגווך והנה כבר שומע הנך את הברקים והקולות של סיני. נדמה כי יותר מכל דמות פוליטית אחרת שהופיעה כאן על הפלנטה זכה צ'רצ'יל בכמות הסופרלטיבים הרבה ביותר. נאומי המלחמה המפורסמים שלו קנו להם מקום בפנתיאון הרטורי של העולם המודרני. ביוגרפיות ומאמרים הסוקרים ומנתחים כל אנקדוטה בחייו נכתבו לאין ספור ולעייפה, כמו גם בוימו סרטים הוליוודיים המתרפקים על פועלו. על אף כל זאת – ועם כל הכבוד הנדרש – היו שבחרו לסגת צעד אחד אחורה. כזה היה מנחם בגין. 

בגין וצ'רצ'יל; יחסי אהבה שנאה

מה היה יחסו של מנחם בגין כלפי ווינסטון צ'רצ'יל, הדגול במדינאים של העת החדשה? האינטואיציה הראשונית וודאי תגרום לנו לסבור כי היה זה יחס מחבק וחם, הלוא מדובר כאן בשני לוחמי חירות מובהקים החולקים עולם ערכים משותף. בגין – אשר עיצב את השקפתו המדינית מתוך יניקת משנת מורו הגדול זאב ז'בוטינסקי – ראה בחירות ערך פוליטי יסודי וחיוני מאין כמותו. במשנתו של בגין נוכל למצוא מאבק למען שלושה סוגי חירויות: החירויות הנפשיות כחופש המחשבה והביטוי, החירויות המדיניות המתבטאות למשל בעקרון הפרדת הרשויות והחירויות הכלכליות המגולמות במדיניות השוק החופשי מעודד היוזמה והתחרות. בנוגע לצ'רצ'יל מאידך, נדמה שהעניין ברור מאליו – הוא הוא המנהיג שעמד לו לעולם החופשי במלחמתו המיתית כנגד העריצות הנאצית אשר איימה לבלוע את העולם כולו. בכל זאת, מסתבר, בגין ראה את צ'רצ'יל באופן מפוכח הרבה יותר.

ב-18 בנובמבר 1944, נואם צ'רצ'יל בפרלמנט הבריטי וקורא להשמדתה הטוטאלית של מחתרת האצ"ל. את הכרזת הקרב הזו יש להבין מתוך הקונטקסט ההיסטורי-פוליטי של התקופה: אך כשבועיים קודם לכן, ב-6 בנובמבר, מתנקשים אליהו בית צורי ואליהו חכים – שני לוחמי לח"י – בלורד מוין, המשרת כשר הבריטי לענייני המזרח התיכון. הלורד מוין נחשב לאנטי ציוני מובהק ופעל במרץ למניעת כניסת יהודים לארץ ישראל. הצעתו הייתה כי יש להקים מדינה יהודית במערב אירופה וסבר כי פרוסיה המזרחית תוכל לשמש לצורך כך. כמו כן, בעקבות הוראתו של לורד מוין גורשה אוניית המעפילים 'סטרומה' למימי הים השחור, שם הוטבעה על ידי טורפדו סובייטי ב-24 בפברואר 1942. רציחתו של לורד מוין גררה ביקורות רבות שהושמעו בתוך היישוב, בן-גוריון ושרת שיגרו מברק לראש ממשלת מצרים ובו הם מתוודים כי הם רואים בהתנקשות זו מעשה בגידה בעם. אלתרמן המשורר אף הוא ניסח ביקורת חריפה על פעולת המחתרת בשירו 'פוליטיקה של פיסטולטים'. למרות ביקורות פנימיות אלו, בגין החליט שלא להישאר חייב ולא עבר לסדר היום על נאומו של צ'רצ'יל.

בתשובתו התקיפה של הארגון הצבאי הלאומי לנאום ראש הממשלה הבריטי מבקר בגין את אי-קיומה של הצהרת בלפור על ידי ממשלת בריטניה, הוא גם לא נמנע מלציין כי בריטניה עצמה הפיקה כמה וכמה תועלות מאותה הבטחה לציונות במזרח התיכון. בגין ממשיך ומזכיר את הבגידה הכרוכה בפרסומו של הספר הלבן ב-1939 אשר היווה את חזרתה של בריטניה מדיבורה. אמנם צ'רצ'יל – בשבתו באופוזיציה – התנגד לפרסומו והודה כי מדובר בתעודה של התכחשות והפרת אמון, אך אנגליה בכללותה דבקה בעמדתה זו. בגין אינו מרפה ומאשים את בריטניה אף בכך שלא עמדה לצד היהודים בעת צרתם, הוא אינו פוטר אותם באי-ידיעה ומטיח בהם כי אטמו אוזניהם:

"אתם מנהיגי אנגליה, ידעתם, כי המלחמה עם היטלר היא בלתי נמנעת: אתם ידעתם, כי אם תפרוץ מלחמה לא יהיה מעצור באירופה המרכזית-המזרחית בפני הגייסות הפראיים: אתם ידעתם – אפילו נוויל צ'מברליין אישר זאת בנאום שנשא אחרי נפילת פראג – מה יהיה גורל היהודים, אם גרמניה תשתלט על אירופה. את כל זאת ידעתם. ואף על פי כן – ואולי בגלל זה?! – העמדתם סכר, הקימותם חומה בצורה נגד זרם העלייה העברית; […] אחינו נאלצו להישאר בסכנת-מוות. אפילו לאחר שההשמדה ההמונית התחילה, ואתה אדוני ראש המיניסטרים היית אחראי למדיניות הבריטית, לא שיניתם את מדיניותכם כלפי העם העברי; לא פתחתם את שערי ארץ-ישראל; לא בטלתם את "תעודת ההתכחשות"; הסגרתם את עמנו לכליה והשמדה."

בגין דורש מצ'רצ'יל לתרגם את דבריו למעשים, הוא קורא לו לבטל את הספר הלבן ולפתוח את שערי העלייה בפני כל יהודי. בסיום דבריו בגין אומר כי העברים יודעים להכיר בערכן של אומות אחרות ואף ללמוד ממורי דרכן, כך הוא משתמש במילותיו המפורסמות של צ'רצ'יל בכדי להפנות אותן נגדו:

"הננו מתכבדים להודות, כי גם ממך, אדוני ראש המיניסטרים, למדנו. במשך שנות הסבל והגבורה הללו למדנו, כיצד נלחמת, ומוכרחה להילחם, אומה על קדשי קדשיה: על חרותה, כבודה ומולדתה. הרשה לנו להזכיר את דבריך: "נלחם בחופים ובדרכים; נלחם בהרים ובשפלות; נלחם בהרים ובכפרים; נלחם ברחובות ובבתים; נלחם אפילו אם נהיה בודדים, אפילו אם תמשך המלחמה שנים…". והואל לרשום לפניך, כי דבריך אלו משמשים מורה-דרך גם לנו."

צ'רצ'יל לא ייכנס להיסטוריה בשל "ציוניותו"

יחס כפול פנים זה – המלא הערכה עם תרעומת – ניתן למצוא גם בהספדו של בגין את צ'רצ'יל. ב-29 בינואר 1965, מפרסם בגין בעיתון חרות את הספדו בשם 'על גדול מדינאי התקופה'. בגין סוקר את השפעתו של צ'רצ'יל על הציונות ועל תקומתו של העם היהודי בארצו ומזהה אצלו סתירה מובנית בין חזון והגשמה. מחד פותח בגין בהצהרתו של צ'רצ'יל מ-1919 כי "יהיה זה אחד החזיונות הגדולים בתולדות אנוש, אם, כפי שיש לקוות, תקום בימינו, לגדות הירדן, מדינה יהודית עם מיליוני תושבים בני חורין". מאידך הוא מלא ביקורת על פועלו של המנהיג ההיסטורי. לטענתו, צ'רצ'יל היה ליריב למורדים בארץ ישראל, זאת משום שהיה – לפני הכול – בריטי. היוקרה האימפריאלית של ארצו לא הניחה לו לשחרר את מדינת היהודים מאחיזתה העיקשת של הממלכה הבריטית. בגין טוען כי משום כך ועוד הבל הוא לטעון כי צ'רצ'יל ייכנס להיסטוריה בשל "ציוניותו", "אנשים, אשר ההיסטוריה היא מנת חלקם, כובשים את מקומם בה בזכות עיקר פועלם, ולא הטפל לו". על אף פועלו המדיני האדיר של צ'רצ'יל, בנוגע לציונות הוא כשל במבחן במעשה. הביקורת העזה שמשמיע בגין אינה מבלבלת אותו מלהבין היטב מי מונח כאן לפניו:

"הוא [ע"א: צ'רצ'יל] עשה, בבחרותו ובבגרותו, בזקנתו ובשיבתו, דברים שונים. ככל אדם, הוא הצליח ונכשל, נחלש והתגבר, בכה ועלז, נסוג והתקדם, צדק וטעה, היטיב במעשה וחטא במחדל, עלה וירד, אך לפני, אחרי ומעל הכול, הוא ייזכר, כל עוד יהלך אדם בן חורין עלי אדמות, כאחד מגדולי המתנגדים לנאציזם הגרמני הטורף ומביסו. כך הוא היה לאחד ממצילי האנושות, פשוטו כמשמעו."

"את אשר אמרנו, קיימנו. משום כך יש לנו היום הזכות להיות בין אלה, הנותנים כבוד, ברחבי תבל, לגדול המדינאים של התקופה."

עמית איזנמן הוא סטודנט לתואר שני במחשבה מדינית באוניברסיטת בר-אילן ובוגר תכנית החוקרים להשקפה לאומית-ליברלית במשנתו של מנחם בגין.

מגזין 'חרות 2.0' משמש במה למחשבה לאומית ליברלית ומארח כותבים מכל הקשת המחשבתית.
המאמרים המתפרסמים באתר מייצגים את דעת כותבם בלבד והם אינם מייצגים את דעת מרכז מורשת בגין.