פרשת דיר-יאסין שראשיתה ב-9 באפריל 1948, מוכרת בעולם כולו יותר מכל אירוע אחר במלחמת העצמאות. הפרשה היתה למיתוס יסוד מכונן בתודעה הפלסטינאית וממילא בתרבות הפלסטינאית. היא משמשת דוגמא מבססת לטענה שהיהודים ביצעו בפלסטינאים רצח עם ב-1948, ויזמו, במודע ובמתכוון, גירוש של מאות אלפי פלסטינאים מהשטח שהיה מיועד למדינת ישראל, מהשטחים שהיו מיועדים למדינה הפלסטינאית ונכבשו על ידי ישראל, וממדינת ישראל לאחר שהוקמה. לפי הפלסטינאים, "הטבח" בדיר-יאסין היה ל"תקרית קפואה" באבולוציה של מדינת ישראל, ועיצב אותה בעיניהם  כמדינה טרוריסטית שאינה חדלה לטבוח בפלסטינאים – כמו בקיביה ב-1953, בכפר קאסם ב-1956, בסברא ובשתילה ב-1982, בג'נין ב-2003 ובלבנון ב-2006. חוסר נכונותם של הפלסטינאים לעשות שלום עם ישראל, או לפחות לכונן יחסי אי לוחמה, חמישים ותשע שנים אחרי מלחמת העצמאות, נובע במידה לא מבוטלת  מן המקום שתופסת פרשת דיר-יאסין בתודעתם הלאומית העכשווית.  לפיכך, פרשת דיר-יאסין איננה רק פרשה היסטורית, אלא פרשה עכשווית מאוד, שעתידה להעסיק אותנו בכל עתיד נראה לעין. היא מבהירה למשל מדוע דחה ראש הרשות הפלסטינאית, יאסר ערפאת, בשנת 2000, את הצעתו של ראש ממשלת ישראל, אהוד ברק, להקים מדינה פלסטינאית, כמעט על כל שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה. היא מבהירה מדוע ממשלת החמאס היום דוחה כל פשרה.  השלמה עם "רוצחי" דיר-יאסין אינה באה בחשבון,  שהרי השלמה איתם תהיה בבחינת "הרצחת וגם ירשת?"!

דיר יאסין כמיתוס מכונן 

פרשת דיר-יאסין איננה רק מיתוס מכונן של הפלסטינאים, אלא גם מיתוס מכונן של השמאל הישראלי החדש, המערער על הצידוק להקמתה ולהמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית, ופועל גם להחזיר לפלסטינאים את זכויותיהם "שנגזלו על ידי היהודים", ובכך להפוך  את ישראל למדינת כל תושביה. 

ואלה עיקרי הדברים כפי שהתפרסמו על הפרשה, עליהם אני עומד לערער, אחד לאחד:

• הכפר דיר-יאסין, שנמצא ממערב לירושלים, סמוך לשכונת גבעת-שאול, היה כפר שקט. לתושביו היתה ברית אי-התקפה עם אנשי שכונת גבעת-שאול. תושביו לא פעלו נגד היהודים במלחמת העצמאות ולא סיכנו אותם בשום צורה שהיא. לפיכך, לא היתה ליהודים שום עילה לתקוף את הכפר ולגרש ממנו את תושביו.
• אנשי האצ"ל ולח"י תקפו את הכפר ללא אישור המוסדות המוסכמים של היישוב היהודי,  ובניגוד לאינטרס הצבאי של  היהודים באותו זמן.
• במהלך הקרב רצחו אנשי האצ"ל ולח"י נשים, ילדים וזקנים, שלא סיכנו אותם בשום צורה שהיא.
• אחרי הקרב הובילו הכובשים את התושבים שנותרו למחצבה שבין הכפר לירושלים, ושם טבחו רבים מהם.
• בסך הכול טבחו אנשי האצ"ל ולח"י 254 תושבים.

"עובדות" אלו הן נכסי צאן ברזל במורשת מלחמת העצמאות של רוב היהודים, במורשת "אל נקבה" של הפלסטינאים והעולם הערבי, ושל הנרטיב של אותה מלחמה בעולם כולו. בשנת 2002 הורו שלטונות צה"ל להפסיק את הרצאותיו של אחד מלוחמי הקרב בדיר-יאסין, איש לח"י לשעבר – שנהג להרצות, במשך שנים, על נושא זה לפני חיילי צה"ל –  משום שהכחיש את עניין הטבח. צה"ל נקט צעד חריף זה בעקבות תלונתה של חברת הכנסת נעמי חזן, פרופ' למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. זהות כזאת של חשיבה אודות נרטיב יסוד, בין הפלסטינאים לבין צה"ל, לא קיימת בשום תחום אחר.

עלילת דם בדיר יאסין – הספר השחור

במחקרי שהתפרסם בספר "עלילת דם בדיר יאסין – הספר השחור" הוכחתי שרוב הדברים שהתפרסמו על פרשת דיר-יאסין, אינם מבוססים ורובם אף שקריים. הטיעון העיקרי שלי הוא שמנהיג היישוב, יו"ר הנהלת הסוכנות ומחזיק תיק הביטחון בה, דוד בן גוריון, ידע על ההתקפה המתוכננת של האצ"ל ולח"י על דיר-יאסין, אישר אותה, וקיבל דיווח מפורט על כל האירועים, גם ממפקד מחוז ירושלים, נאמנו, דוד שאלתיאל, וגם מסוכן סמוי של "ההגנה" בלח"י, שהשתתף בקרב, שמעון מוניטה.
הוא ידע שבדיר-יאסין לא היה טבח ולמרות זאת שתק בפומבי, גם ב-1948 וגם לאחר מכן, עד מותו. לעומת זאת, בתחילת שנות החמישים, הוא אישר באוזני הסוכן שמעון מוניטה שידע את האמת על הפרשה.

לקחי פרשת דיר יאסין

• פרשת דיר-יאסין מלמדת בראש ובראשונה כיצד קונספירציות ומיתוסים מחוללים אירועי-שער היסטוריים.
• בקרב  דיר-יאסין התגלו הקשיים של קרבות בשטח בנוי ושל התוצאות הקשות שלהם מבחינה אנושית. הפיכת הקרב הזה למיתוס של טבח, מנעה חקירת עומק שלו והפקת לקחים. זאת אחת הסיבות שצה"ל הגיע בלתי מוכן לקרבות דומים, עד הפעולות בג'נין במבצע חומת מגן בשנת 2002, ועד מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006.
• פרשת דיר-יאסין חושפת את היחסים המעורערים בין המפלגות בישוב היהודי בתקופה שקדמה להקמתה של מדינת ישראל, ואת נכונותן לנצל אירועים צבאיים למטרות פוליטיות-מפלגתיות. בייחוד חושפת הפרשה את דרכו של דוד בן גוריון בבניית מיתוסים שליליים, שכמעט לא ניתנים לערעור, על יריביו הפוליטיים. בעזרת מיתוסים אלה שטפו בן גוריון וחבריו את מוחם של היהודים בארץ ישראל ויצרו תת תרבות ביטחונית.
• פרשת דיר-יאסין חושפת את הקשרים הסבוכים בין המערכת הפוליטית לבין מערכת הביטחון ואת העובדה שמערכת הביטחון היא זרוע של המערכת הפוליטית לקידום אינטרסים מפלגתיים. כך חדרו נורמות מפלגתיות למערכת הביטחון ומנעו ממדינת ישראל להקים צבא מקצועי ראוי לשמו.
• פרשת דיר-יאסין מצביעה על הקושי  לחקור מיתוסים  ולחשוף את מופרכותם גם במדינה דמוקרטית כישראל.
• פרשת דיר-יאסין חושפת את אופיים של ההיסטוריונים הישראליים שתפקדו בפרשה זאת כ"היסטוריונים מגויסים", שאינם ראויים למעמדם כאנשי אקדמיה וכאינטלקטואלים.
• פרשת דיר-יאסין מלמדת על אופיים של אנשי התקשורת בישראל שקיבלו את הגרסה הרשמית והמניפולטיבית ולא חקרו לעומק את עלילת הדם בדיר-יאסין.

ד"ר אורי מילשטיין הוא היסטוריון ותאורטיקן צבאי ישראלי שפיתח את הפילוסופיה של השרידות והעוסק בעיקר בהיסטוריה של מלחמות ישראל.
פרסם ספרים רבים שבהם עסק בהיסטוריה של הצנחנים, ועל מלחמת העצמאות בסדרת ספריו, תולדות מלחמת העצמאות. מילשטיין ידוע גם בשל הביוגרפיה שכתב אודות חייו של יצחק רבין, "תיק רבין: איך תפח המיתוס" (1995) "תיק רבין – מיתוס ושברו" (2005) ו"דרך רבין ומורשתו" בשני כרכים (2010).
ב-1991 פרסם בעברית ובאנגלית את הספר "תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות".
בשנות ה-60 פרסם ספר שירה, שחלק משיריו הופיעו שוב בספרו "קץ-החיים", ושירתו העכשווית מופיעה בפורום השירה שייסד, בו הוא מעורב בדיאלוג שירי.
בשנת 2007 זכה בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר על ספרו "עלילת דם בדיר יאסין".