בעבר, היו חברי כנסת שכיהנו לאורך תקופה ארוכה ומעולם לא היו שרים, ראשי מפלגה או ראשי ממשלה – מנחם בגין היה חבר כנסת במשך 19 שנים בלי להיות שר, אסתר נאור כיהנה בכנסת 25 שנים בלי להיות שרה, שבח וייס היה חבר כנסת 18 שנים ללא תפקיד שר. גם בשנים האחרונות קיימים חברי כנסת שמכהנים שנים ארוכות ללא תפקידי שר – שלי יחימוביץ מכהנת בכנסת כמעט 12 שנים בלי תפקיד שרה, ולמרות שכשלה בבחירות לראשות העבודה, המשיכה לפעול במסגרת מפלגתה.

ולמרות זאת בשנים האחרונות, נראה שמספר הקדנציות באמתחתו של כל חבר כנסת מכהן קטן, ומספר חברי הכנסת שפורשים (בין אם בגלל חוסר יכולות לקדם חקיקה או בין אם מתוך אכזבה על כך שלא קיבלו תפקידים בכירים) לאחר קדנציה או שתיים גדל.
רק בשבוע האחרון נתבשרנו על פרישתם של חה"כ מנואל טרכטנברג וחה"כ אראל מרגלית, שני אנשים ראויים שעשו רבות בפועלם החברתי והציבורי. שניהם מצטרפים לחברי כנסת רבים בשנים האחרונות שלאחר כהונות קצרות יחסית פרשו מהחיים הפוליטיים.

נשאלת השאלה האם מוסד הכנסת ובתוכו תפקיד חבר הכנסת, חדלו להיות פסגת השאיפות והפכו להיות עוד שורה בקורות חיים? האם אלו שסומנו ככוכבים חדשים במערכת הפוליטית סופם להתרסק לקרקע המציאות ולהבין שהדרך למעלה עוברת דרך עבודה סיזיפית בכנסת? או אולי אכן מדובר על אנשים ראויים שרגילים לשנע דברים במהירות ובהגיעם לכנסת נתקלו בחומה של פוליטיקות, אינטריגות ובעיקר חוסר יכולת לקדם מדיניות וחקיקה?

כנראה מדובר על שילוב של השניים, הרצון להגיע למעלה במסלול המהיר ומצד שני חוסר היכולת לקדם מדיניות. ולמרות זאת, במדינה שבה מפלגות חדשות צצות כפטריות אחרי הגשם (דבר המקשה על הקמת קואליציות ובעקבות זאת גם מקשה על קידום חקיקה) קשה שלא לתהות האם אנשים, גם אם הם ראויים, בוחרים מפלגה בהתאם למי ייתן להם מיקום טוב יותר ברשימה לכנסת, תפקיד שר וכיוצא בזה. במידה ומיקומם לא משתפר הם פורשים או עוברים מפלגה.

לאור זאת, ראוי אולי לבדוק האם כדאי להטיל חסמים או לבטל פריבילגיות מסוימות לחברי כנסת במידה ואין להם מינימום מסוים של שנות ותק ועבודה במשכן, או לחילופין לקבוע חוק צינון במעבר בין מפלגה למפלגה. קשה להאמין שתקנות אלו יקודמו, שכן לא סביר שחברי הכנסת יחוקקו חוקים שיקשו על יכולתם לקדם את עצמם.  יחד עם זאת התחושה היא שתפקיד חבר הכנסת כיום, נתפס בעיקר כדרך לקדם את עצמך ופחות כדרך לקדם את המדינה.