"כן, נחמד", אמר בעייפות בטלפון, האיש המזוקן שישב לצדי על הספסל הסמוך לשער שכם, במהלך אירועי ריקודגלים לפני שלוש שנים. "דגלים, ריקודים, הייתה פה איזה הפגנת שמאל משהו. בטח עוד מעט אחזור הביתה". ממש לידנו, נער צעיר בדיוק סיים מונולוג רעשני, יצרי ומלא הדגמות מול חבריו, שנחתם במילים: "באמא שלי, אני רואה עכשיו ערבי או שמאלני, או איזה שוטר, אני תולש אותו מהמקום, אני רוצח אותו!". הוא המשיך ואמר "הלוואי אני יראה פה ערבייה בהיריון, אני יחבוט לה בבטן", והדגים עם אלה מדומיינת. לאחר מספר דקות, קריאות נשמעו מאחורינו אל עבר שותפי לספסל בתואר "הרב", שהתרומם עם ה-M-16 תלוי על כתפו, והתרחק עם הנערים בחזרה לכיוון העיר. מסביב, ריקודים, שירים, ותיירים שעושים סלפי על רקע ההמון. יום ירושלים ומצעד ריקודגלים הבאים עלינו לטובה, לא יהיו שונים מזה.

החזון הלאומי-ליברלי הציוני, שהקדים את זמנו גם בזירת הרעיונות העולמית, כלל מראשיתו שני עולמות משמעות מקבילים. זה הקהילתני, המבקש לייחד את הלאום היהודי, לחגוג אותו, להעניק לו בית ומחסה, היסטוריה ומשמעות נפרדים, ולקדם בתוכו את הסולידריות הקהילתית-לאומית. לצידו, עולם המשמעות הליברלי על שורשיו העמוקים, הלוקח תמיד בחשבון את הפרט, את האדם שמעבר לגבולות החברתיים. התרופות שחזון זה ביקש להעניק, הן כנגד שתי סכנות. מחד, בעיית הפשטתו של האדם מכל סימני התרבות, ההיסטוריה והשייכות, שעלולה להתעורר כתוצאה משיח זכויות אוניברסלי המתעלם מהיבטים פרטיקולריים של לאומיות ודתיות. מאידך, בעיית הפיכתה של הלאומיות לפאשיזם – במקרה הקיצוני – ולעיקרון בלעדי המתעלם מההיבטים האנושיים הבסיסיים של כל אדם, גם האדם שבקבוצה הנגדית. שמירה על העיקרון הליברלי מוודאת כי בעת חגיגת לאומיותנו, לא נשכח את מי שמחוץ לקבוצה, את הצרכים והמשמעויות הנחוצים לו, ולא את היחידים שבתוך הקבוצה.

הציונות כולה הייתה במובנים רבים לאומיות ליברלית. ז'בוטינסקי ובגין ממשיכו כמובן, אבל גם נציגיה של מפא"י. אף אחד לא העז לזנוח את הלאומיות היהודית, אבל גם לא היה מוכן בשום אופן להיגרר למחוזות האלימות, דורסנות הפרט, חוסר רגישות ואטימות כלפי היחיד. מי יותר ומי פחות, ההבדלים היו במינונים. באשר לממשיכים של זרמים קרובים אלו, נראה שיותר ויותר סטו מדרך האמצע (העמוקה והאמיתית, לא המזויפת הנצפית על מסכינו חדשות לבקרים), וגלשו למחוזות הסכנה. מצעד ריקודגלים השנתי, כמשל, היה יכול להיחגג כחג לאומי אותנטי, המציין את שמחת העם היהודי השב למקורותיו ההיסטוריים, על רקע ולצד הקונפליקט האינהרנטי של זיכרון המלחמה והכיבוש המתמשך. בפועל, יום ירושלים הוא יום חגה של קבוצה הולכת וגדלה של ממשיכי הימין המסורתי לכאורה, שעקרונות ליברליים לא רק שאינם מהווים חלק מזהותם, אלא מהווים בעיניהם איום חמור על הקהילה כולה. בפרט, זהו יום חגה של הציונות הדתית, שחוגגת עם מזמורי הלל בתפילת שחרית, ועם ארגון והובלת האירוע המרכזי, הריקודגלים. כל השאר, הכנסת והממשלה שעיגנו את היום בחקיקה, ויתר הציבור הישראלי, הם אורחים בלבד.

מסלול הצעדה בשנים האחרונות עבר מרחבת בית הכנסת הגדול בכיכר פריז, דרך רחוב אגרון, לאורך חומת העיר העתיקה, בתוך סמטאות הרובע המוסלמי – דווקא שם – ועד לרחבת הכותל המערבי. בשנים האחרונות אני צועד עם ההמון, עם החולצה הלבנה, מצלמה ופנקס, ומתעד. המצעד של השנים האלו, הוא מופע מוזר, חריג ביחסו לעבר, מלא בתשוקה אלימה שלא זכורה למי שמכיר את המצעד מלפני עשור. משהו השתנה בצעדה, בציונות הדתית, בחברה הישראלית ובדינמיקת היחסים בין היהודים והפלסטינים בארץ. הביקורת הציבורית מצד שמאל והניסיון לשנות את תוואי מסלול הצעדה, עולים בתוהו מזה שנים. אפילו הסרטונים מהצעדות בהם נראו המראות במלוא עליבותן, לא הצליח להזיז מאום. מדי שנה, כמו שיקרה בשבוע הבא, האירוע הבעייתי מתקיים בחסות המשטרה ובג"צ, שכמו אומרים לכולנו – הבינו, ככה זה עכשיו. ובשביל להבין מהו אותו 'ככה', ומה כל כך מאיים בו, צריך לצעוד בתוכו.

אתנוגרפיה של עוצמה-ראווה לאומית (מצעד יום ירושלים, 2015)

התיעוד וההשתלבות, לוו בחשדנות, כצפוי. אחת לכמה דקות נשאלתי לגבי היעד לכתיבה, ולגבי השתייכותי הארגונית. במקרה זה, לא מדובר רק בסקרנות, אלא במודעת גבוהה לסערה הציבורית שהתקיימה סביב המצעד. אחד הסימנים לכך הם הפליירים המועטים שפוזרו ברחבי המסלול, ובהם קריאה של קמצוץ רבנים ומנהיגים מהזרם הליברלי להימנע מגילויי אלימות כלפי האוכלוסייה הערבית, ו-"לנהוג ביחס של כבוד לכלל תושבי העיר ירושלים באשר הם". ילד בן 10 שאל "אתה מבצלם?", וטען בגאווה שהוא עצמו מלהב"ה. נראה כי הפעילות כולה הפכה למעין התרסה כנגד ההתנגדות, והתגברה בהתאם. ואולי כך גם כל הפעילות הפרובוקטיבית בישראל, שהפכה למיינסטרים הפוליטי.

במובנים רבים, זו הייתה חגיגה של החברה האזרחית הימנית בישראל. זו הייתה הזדמנות מצוינת למגוון ארגונים להשיק פעילות, לגייס חברים, ולהראות נוכחות ציבורית. כך התוודעתי, דרך פלייר שקיבלתי מבן 8, לתנועת "דרך חיים" בראשותו של הרב יצחק גינזבורג, המקדמת "מדינה יהודית אמיתית, לפי התורה, בארץ ישראל". וכך לתנועת "חוזרים להר – תנועה לגאולת הר הבית", שדורשת לחדש את עבודת הקורבנות ו-"להוריד את המסגדים מהר הבית". גם הסלבס המגזריים לא החמיצו את ההזדמנות להיראות ולחגוג. ד"ר מיכאל בן ארי, ניצב במעלה המדרגות והביט על המוני הצעירים שעמדו כנרות לרגליו. מאוחר יותר שמעתי נער אומר לחברו "אם אני אפגוש היום את מיכאל בן ארי, זו תהיה הגשמת חלום". גם בנצי גופשטיין הראה נוכחות ועמד בגאון ליד הדוכן של ארגונו להב"ה, כשמעליו מתנוססת הכרזה הקוראת "העסקת אויבים = התבוללות". הנערים בחולצות השחורות, עם הקריאות "ערבי תיזהר, ישראל היא לא הפקר", ו-"בנות ישראל לעם ישראל", הם תמיד נערים – גברים צעירים וחזקים המחפשים משמעות, כמו בכל צבא. אישי ציבור מהימין הנחשב ליברלי יותר, פחות נוכחיים במהלך האירוע. הם נותנים את הבמה לכוכבים החדשים של הרחובות, ולא פוצים הגה.

בכלל, האירוע כולו הוא מרחב של ילדים ובני נוער. מעין גרסה מודרנית ופוסט-ציונית לבעל זבוב. ילדי הדור שנקלעו לאי כמעט בודד של אי סדר. ההורים, המחנכים, הדור האחראי – נעדר. צעירים משולחי רסן נכנעים ליצרים הבסיסיים של שבטיות, כוחניות והליכה אחר מנהיגים כריזמטיים, כשהפיקוח וההכוונה מצד ההורים, שלהם יכולה להיות הפרספקטיבה המאזנת, לא קיימים. כך נולדו השירים המושרים בסמטאות הרובע המוסלמי בליווי דפיקות על דלתות התושבים, "מוחמד מת מוחמד מת", ו"יישרף המסגד – ייבנה המקדש".

הצעידה ברחובות גורמת לתחושה שניתן להבין ולהזדהות איתה. הליכה המונית של צעירים מכל הארץ, ברחובות המעט מסוכנים בימים הרגילים, כשבחסות כוחות המשטרה, הם יכולים להרגיש ביטחון כמלכי הארץ. זוהי תחושת שייכות ממכרת, מלאת אנרגיות ושמחה, מלווה בריקודים שירים ודגלים שכולם מסמנים גאווה זהותית. ד', צעיר בשנות ה-20 לחייו, בוגר ישיבה גבוהה בדרום, הסביר לי אחר כך בתוך החומות, "הם ילדים, עוד אין להם השקפת עולם מגובשת". הוא ביקש שאביט על הצדדים היפים בצעדה, ואגלה סלחנות כלפי שובבות הילדים.

בימים רגילים, ירושלים מאופיינת דרך גווניה וקולותיה השונים, המבטאים קבוצות דתיות ואתניות שונות, דעות פוליטיות סותרות וזרמים שונים ביהדות. הרב גוניות יוצר אמנם מתח מסוים ששורה כדרך קבע בעיר, אבל יום ירושלים הוא יום במתח גבוה במיוחד, דווקא בגלל שהרב גוניות כמעט ואינה נראית. ההגמוניה מתגלה במלוא הדרה, כשהיא חוגגת לראווה. כשמשאית של להקת תלמידי ישיבת "כינור דוד" של בני עקיבא, חולפת בניגוני חסידי-רוקנרול ברחוב אגרון על פני בית הכנסת הקונסרבטיבי, על פני מנזר האחיות רוזרי, על פני הקונסוליה האמריקאית, היא מבקשת להסתיר מבין הצלילים – 'אל תשכחו למי הארץ'.

קולות ההתנגדות כמעט ולא נשמעו במרחב, מלבד קומץ מתנגדים פלסטינים (בעיר העתיקה) ויהודים (בכיכר העירייה), בעוצמות משתנות וברמות שונות של לגיטימציה ציבורית. להתנגדות הפלסטינית, הקולנית שבשער שכם, והשקטה של התושבים שמאחורי המחסומים בסמטאות הרובע, כמעט ולא ניתן היה לשים לב. הפגנת הצעירים היהודים בכיכר ספרא, קיבלה יותר בולטות. הפגנה מוכרת ומוגנת היטב על ידי מחלקת שוטרי מג"ב ויס"מ. קריאות וכרזות נגד גזענות והסתה, נענו בקריאות "בוגדים" מהצד השני. וביתר פירוט, "סאלם על אמא שלכם יא שמאלנים בני שרמוטות!", כפי שמירר ילד שחגג לאחרונה, ככל הנראה, בר מצווה. המחאה של הקבוצה ה"לגיטימית", יצרה תגובה ברוטלית ויצרית של הנערים מעבר לגדר, שרק ביקשו שהשוטרים יסיטו לרגע עין, כדי שיוכלו לגמור חשבון עם אחיהם האויבים. הם חיכו בתחתית המדרגות, כמו כלב המחכה ליד הגזע לחתול שיירד מהעץ. "אוף, אי אפשר לעשות פה כלום עם השוטרים האלה", התאכזב ילדון כעוס על בעת ששוטר מג"ב לא אפשר לו לטפס על הגדר ולהתעמת עם ה"סמולנים". ההם עם תופים ודגל ישראל, והאחרים גם כן. אלו קוראים להפסקת הגזענות, ואלו בתגובה שרים בקול: "מוות לערבים". 

בתוך ההתרחשות, כשמסתכלים מקרוב, ניתן לראות רמזים לאותו ריבוי קולות מימים אחרים, ואפילו לריבוי הקולות הפנימיים בתוך הזרם. נער חרדי מתווכח עם נער בעל כיפה סרוגה. חייל צועק על מפגינת שמאל שחילקה פרחים לעוברים והשבים ("רוצות פלסטינים? לכו לרמאללה"). נערה דתייה אמריקאית מתווכחת בקולניות עם נער דתי ישראלי. גם הוויכוח החשוב מכל, שקולו לא נשמע מספיק, התקיים כשנער בעט ברגלו בעוצמה בדלתות התושבים ברובע המוסלמי, ונער אחר וגדול ממנו ניגש ואמר לו בישירות: "חלאס כבר. תחשוב אם זה מה שהקדוש-ברוך-הוא רוצה שתעשה עכשיו".     

המסלול מסתיים בקודש הקודשים, או לפחות קרוב אליו, ברחבת הכותל המערבי. בתום דרך הייסורים היהודית, קיבלו את פנינו קריאותיו של נפתלי בנט: "עם לא יכול להיות כובש בארצו", ותשואותיהם של עשרות האלפים שהתקבצו ברחבה. הצעדה ברובע המוסלמי אינטנסיבית, רעשנית, וגדושה באנרגיות מלחמתיות. ההגעה לרחבת הכותל מביאה לירידת מתח גדולה. בצד, מחוץ להמולה, שני שוטרי יס"מ נחים, מותשים, אחרי היום המפרך. "היא שואלת איפה אני", מספר האחד לשני על שיחת הטלפון עם אשתו. "אמרתי לה לפתוח טלוויזיה. לך תסביר לה עכשיו מה הולך פה". 

קץ החזון – התרחקות הקצוות

יותר מכל, המצעד משקף את הפער המלווה אותנו מראשית הציונות, בין החלום למציאות. בין הכמיהה ארוכת השנים של העם היהודי למולדתו ההיסטורית, לנוכחות של עמים אחרים באדמת היעד. כמו בכל שטחי ארץ ישראל, כך ביתר שאת בעיר הקודש. הצועדים, ברובם, מייצגים את חוסר ההתמודדות עם הפער, וניסיון חד למחוק את החלק המציאותי בו. המיינסטרים של הציונות הדתית היום, החתום על המצעד, ממשיך להתכחש לפער. במקום לייצר אמירה מאוזנת, המבקשת מחד לחגוג את הלאומיות היהודית בעיר הסמלית, ומאידך לזכור שחיים בעיר הזאת גם לא יהודים. במקום להכיר במתחים ובמחיר המוסרי שאנו עדיין משלמים על 'שחרור' מזרח העיר ויתר חלקי הארץ, לקיים על כך דיון ולכל הפחות לגלות רגישות כלפי הפגיעה באוכלוסיות הלא יהודיות. במקום להציב לנוער קווים אדומים – לא הולכים בכוונה ברובע המוסלמי, לא משחיתים את רכוש התושבים הפלסטינים ולא צועקים באלימות אמירות פוגעניות – הרוב בוחר להישאר בדממה. מצעד ריקודגלים של השנים האחרונות, הופך למראה של כל מה שנפגם והוקצן בלאומיות היהודית העכשווית.

אזרחים בוגרים, בעלי יכולת השפעה, לא בולמים את בולמוס הגאווה עם קורטוב מבט ליברלי המזכיר להתבונן גם בפרט, היהודי והלא יהודי. לא נשמעים מספיק קולות בתוך הציונות הדתית, או מקבוצות לאומיות אחרות, המצביעים על הסכנות והבעיות. אך מסוכן יותר, מחוץ למגזר, מחוץ למחנה הקרוי 'לאומי', האדישות גואה, והשיירה עוברת. קבוצות ליברליות הולכות ומתרחקות בעצמן מכל סממן לאומי, בהיעדר מודל מותאם לאתיקה הליברלית, והקצוות הולכים ומתרחקים. מי שלא חלק במשחק, לא יתנגד לחוקים. וההישארות של כל כך הרבה ישראלים מחוץ למשחק החשוב הזה, היא טרגדיה לקהילתיות היהודית הבריאה, ולחזון הלאומי-ליברלי הציוני.

בן בורנשטיין הינו דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת ת"א. מחקרו עוסק במודלים לאומיים וליברליים של סדר חברתי בישראל.
כל התמונות בכתבה צולמו על ידו וכל הזכויות שמורות.

מגזין 'חרות 2.0' משמש במה למחשבה לאומית ליברלית ומארח כותבים מכל הקשת המחשבתית.
המאמרים המתפרסמים באתר מייצגים את דעת כותבם בלבד והם אינם מייצגים את דעת מרכז מורשת בגין.