והנה שוב מתרגש עלינו יום האישה הבינלאומי. נשים בכל העולם יקבלו או יקחו חופש מהעבודה. פוסטים ייכתבו ברשתות החברתיות. מאמרי דעה וטורים יציתו שוב את הדיון השנתי: האם זהו 'חג' ויש בו ערך בפני עצמו או שאולי זוהי קונספירציה של בעלי עסקים ותאגידים בכדי ליצור ביקוש מלאכותי בקניונים (או שמא להחזיק בדעה זו היא מיזוגניה ושובניזם?). מהם פערי השכר ואיך ניתן להעצים את בנות המין היפה (ואולי לכנות נשים 'המין היפה' גם הוא אובייקטיפיקציה?).

השנה, במקום ללכת לאיבוד כהרגלי ברעש התרבותי/תקשורתי סביב היום הזה, בחרתי לחזור אחורה בזמן אל תקופה מרתקת – ובמובנים בהם אנו עוסקים – מעט פשוטה יותר, להרגשתי. תקופה של נשים לוחמות וגברים אצילים, מנהיגים ומנהיגות ללא חת וחשוב יותר, ללא "איזמים" (פמיניזם, שוביניזם).

אסתר רזיאל-נאור נולדה באזור וילנה בתחילת המאה הקודמת, נצר למשפחת רבנים. אביה שהיה מורה קיבל הצעה ללמד בבית הספר 'תחכמוני' בתל אביב וכך ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה משפחת רזיאל עלו ארצה.

רזיאל הלכה בעקבות אביה מרדכי ובשנת 1931 סיימה את בית המדרש למורות ע"ש לוינסקי בתל אביב, עת עברה ללמד בבית ספר בשכונת תלפיות, ירושלים. כבר אז היא הייתה פעילה בתנועת בית"ר והייתה אחראית על ארגון "התאים הלאומיים" – למרות פעילותה הפוליטית והמחתרתית הענפה נמנעה מלעסוק בנושאים אלה בבית הספר היסודי בו לימדה.

גם בעקבות אחיה דוד (מפקד האצ"ל) הלכה אסתר, ועם פרוץ המרד הערבי בשנת 1936 כבר הייתה לוחמת מחתרת פעילה באצ"ל שם למדה עזרה ראשונה, השתתפה בפעולות תגמול ואף שימשה בתור הקריינית הראשונה בתחנת השידור המחתרתית של האצ"ל "קול ציון הלוחמת".

בעקבות דרגתה הבכירה במפקדת האצ"ל (הדרגה הבכירה ביותר אליה הגיעה אישה באצ"ל ובמחתרות בכלל) לא בחלו הבריטים באמצעים ובשנת 1944 נעצרה רזיאל ונשלחה לבית הסוהר לנשים בבית לחם חרף היותה בהריון (!), ובעלה הוגלה כמו רבים אחרים לאפריקה. לאחר פיצוץ מלון המלך דוד ביולי 1946 ע"י תנועת המרי העברי, ובעקבות מעצרים חוזרים ונשנים בידי הבולשת הבריטית נמנעה אסתר מפעילות מחתרתית עד קום המדינה אז יצאה אל החופש המיוחל והצטרפה יחד עם אחיה ואחיותיה הלוחמים לתנועת 'חרות' בריצה למנהיגות פוליטית.

קום המדינה ועוצר הוטל על תושביו עת עברו אנשים בחליפות מבית לבית. סופרים, מונים, פוקדים את תושבי המדינה הצעירה עבור ספר הבוחרים הראשון. חצי מיליון בעלי זכות הבחירה ההיסטורית. ה'אספה המכוננת' אשר לימים תכונה 'הכנסת הראשונה' נבחרה ב-25 לינואר 1949. בניגוד לציפיות ולתקווה, מפלגת 'חרות' בראשותו של מנחם בגין זכתה ב-14 מושבים בלבד.

רזיאל דורגה במקום ה – 17 ברשימת תנועת 'חרות' וכך נוצר מצב הומוגני בו אמורים לכהן 14 גברים בכנסת הראשונה, אך כאשר בודקים את הרכב הסיעה הסופי ניתן להבחין כי אסתר בכל זאת שירתה כחברת הכנסת הראשונה.

כיצד זה קרה? סברה אחת שמעתי ומצאה חן בעיני: לאור המצב שנוצר ובכדי שלא תהיה מפלגתו חסרת נשים בכנסת הראשונה ניגש מנחם בגין אל חברי התנועה מאיר רובין ומשה דאהן (מספר 15 ו-16 בהתאמה) בנוסף אל חבר הכנסת הנבחר ד"ר אברהם ווינשל (מספר 10 ברשימה) וביקש מהם להתפטר בכדי שאסתר תוכל להיכנס לכנסת.

בחיפושי אחר תגובת השלושה לבקשת בגין שוחחתי עם ד"ר משה פוקסמן-שע"ל, מנהל מוזיאון הכנסת, "כמו האצילים הפולנים שהיו, הם ניאותו לבקשת ראש תנועתם ואין עדויות לכך שמי מהם התנגד או עורר מחלוקת בנושא".

אסתר רזיאל-נאור המשיכה לכהן כחברת כנסת 25 שנים, לאורך 6 כנסות, מילאה תפקידים רבים ושירתה את עמה נאמנה.

אם כן, מיום האישה 2018 שאבתי עידוד. ניתן להיות פמיניסט ואפשר להיות מנהיגה ללא "איזמים"; בלי לרדד את השיח ובלי להיכנס לוויכוחים. מבלי להכניס אחרים להגדרות ובלי רדיקליות לכאן או לאן.

כל עוד שומרים על ההדר הבית"רי.

מתן חיים הוא מנהל מחלקת הניו מדיה במרכז מורשת בגין