חטיפות היו, והן היו שיטתיות ומכוּוַנות. אפשר היה להיווכח בכך, קודם כל, מעדויות ההורים. מי שאינו מאמין לעדויות שלהם – שיבחן את המסננת שדרכה הוא מאפשר למציאות להיכנס לו לתודעה. יש, לדעתי, מיתאם הפוך בין התפיסה של הישראלי את עצמו כליברל-חילוני-נאור-ואוהב-אדם לבין האמון שהוא נותן בְּעדוּיות ההורים הנגזלים; פַּרדוקס שקיים רק בישראל.

אולי מפני שאני לא מי-יודע-מה נאורה – האמנתי להם מיד. בפעם הראשונה ריאיינתי הורים כאלה ב-1994, בקול ישראל. אני זוכרת את העדויות הברורות והחותכות. אלא אם אתם סבורים שהתימנים הם הוזים כרוניים; זה הולך טוב עם

ה-"אנחנו הקמנו את המדינה ותגידו תודה שהבאנו אתכם בכלל", שאני שומעת לאחרונה. תבדקו את עצמכם.

אבל כשאשה יולדת תינוק בריא, ומראים לה אותו, ודקה לאחר מכן נכנס הרופא ואומר לה שבגלל שהיא "לחצה חזק" התינוק נולד מת – אין צורך בתעודת-בגרות כדי להבין שחטפו לה אותו; כשבמחנה עתלית שולחים 40 תינוקות בבת אחת לירושלים לצורך "חיסונים" והם לא חוזרים לעולם – כל בר-דעת מבין שעשו אתם משהו שאיננו "חיסון".  ואִם שלושה דוברי יידיש באים לבית-התינוקות במחנה עין-שמר בערב, לאחר שרוב האמהות ואנשי הצוות עזבו, אוספים את התינוקות מהמיטות ומסתלקים אתם משם לנצח – אפשר להבין גם בתימנית שמשהו כאן מסריח. יש עוד הרבה כאלה. תוסיפו לכך דיווחים של חברי-כנסת, כבר בשנות ה-50 וה-60, על מכירת ילדים בכסף רב ועל "שוק שחור לילדים", ואת דבריו של השופט שניאור זלמן חשין מאותה תקופה על צווי-אימוץ פיקטיביים שניתנים בעורמה, ותבינו לבד שמדובר בפרשה אפילה ורחבת-היקף.

זה לא כל-כך הזוי כמו שזה נשמע היום. קשה לתאר את עומק הגזענות שאחזה במנהיגי הישוב, כולל בן גוריון, ובַדרגים השונים שטיפלו בקליטת-העליה כלפי העולים מתימן. מְטַפלות ואחיות מזועזעות דיווחו שהתימנים לא נותנים לילדים שלהם לאכול, אלא אם נשאר משהו אחרי שהמבוגרים אוכלים; שהם משקים אותם ב"קפה" (ה"קפה" של התימנים היה עשוי מקליפות-קפה נטולות קפאין, מתובל בקינמון ובזנגוויל; אבל האחיות שמעו "קפה" והתעלפו), ושלא ממש איכפת להם אם יש להם ילד אחד יותר או שני ילדים פחות. והנה לכם 'לגיטימציה מוסרית' לתנועה גדולה של תינוקות מהורים ש"אינם ראויים" לכאלה שכן, כאילו מישהו שחשב שהוא אלוהים שיחק כאן בלֶגו-תינוקות.

התקשורת, ברובה, גילתה אהדה כלפי הממסד הקולט והפיצה בחדווה את בשורת הגזענות, כאילו היא וראשי-המדינה, וראשי השירותים הרפואיים, והרופאים, והאחיות – נולדו כולם מאותו רחם אידיאולוגי ולב משותף פועם בקרבם. ובכך הכשירה, גם היא, את הרחקת הילדים מהוריהם.

אפשר, כמובן, לטעון שכל הועדות קבעו שלא היו דברים מעולם. אז נניח לשתי ועדות-הבדיקה הראשונות (ב-1967 וב-1988), שהיו חסרות-סמכויות וסתַמיוֹת, במקרה הטוב, וניגש ישר אל ועדת החקירה הממלכתית: מעולם לא היתה בישראל ועדת חקירה כזאת, שעשתה מאמצים כַּבירים כל כך במטרה ברורה כל כך שלא למצוא כלום. באופן פרדוקסלי, אוי לַבּוּשה, נחשפו בה ממצאים רבים שמצביעים על חטיפות מתוכננות ושיטתיות, אבל היא עשתה מאמץ מרשים להתעלם מהן, וב-2001 ניפקה לציבור דו"ח מביך ומביש, שצולע אל סופו בהתפתלויות ובהתחכמויות, רק כדי להשתטח על הגדר ולהציל את מדינת ישראל מאחריותה לפרשה ומביזיון גדול. מאחורי הקלעים שלה פעל כל העת מנגנון העלמת ראיות יעיל, שלא היה מבייש אף מדינה טוטאליטרית: ארכיונים הושמדו, מסמכים זוייפו, עדים דיווחו שאיימו עליהם, ועדויות חשובות נמסרו בדלתיים סגורות. פוטין לא היה עושה את זה יותר טוב. להוציא עיתונאים ספורים (ביניהם אהוד עין-גיל מ"הארץ" וקלמן ליבסקינד מ"מקור ראשון") – איש לא טרח לקרוא את הדו"ח המופרך של הועדה, קל וחומר לבחון את אמינותו.

וכך נבגדו המשפחות בגידה משולשת: בידי המימסד הקולט, הכוחני, היהיר והאלים של שנות ה-50, בידי מערכת המשפט ובידי התקשורת. שלושת מוקדי הכוח, שבמדינה דמוקרטית אמורים להתנהל בתוך מערך הדדי ובריא של פיקוח וביקורת – נפלו זה לזרועות זה בְּחיבוק נרגש שלא היה כמותו בתולדות מדינת ישראל, ושרק עולים מתימן ש"הגיעו מימי הביניים" יכולים היו לחולל. ארגוני זכויות האדם והלוחמים הנאורים למען כְּבוד הפלסטיני/העובד הזר/כל מה שזז, חירותו ורַווחתו – הצטרפו ליהירותם של גופי-הכוח הללו ולקו בְּעיוורון נקודתי, שנמשך כבר יותר מששים שנה.

הפרשה הזאת איננה "פרשה של תימנים", אלא כתם שחור על הדגל הכחול-לבן; אשמה קולקטיבית וכֶּשֶל מוסרי מקיף ומתמשך. לכן זה מה שצריך לקרות כעת: לחשוף את האמת כולה, עד לפרטי-פרטיה, לפרק אותה, להבין אותה, לבכות אותה ולצעוק אותה; בסוף אולי לסלוח אותה. וזה הולך לכאוב. כי פרשת החטיפות בשנות החמישים ממוטטת את הסיפור הציוני שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו, על מדינת ישראל הנִסִית, המוסרית ורבת-החסד. אבל הֶמשך הטיוח של הפרשה  – מרסק את כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו היום.

הכתבה פורסמה לראשונה ב"הארץ", ב-24.6.16

יעל צדוק היא עיתונאית ופעילה במאבק לחשיפת הפרשה