יצחק שמיר ז"ל, ראש ממשלתה השביעי של מדינת ישראל היה אדם רב פעלים, שתרומתו לישראל ולעם היהודי הייתה רבה ומשמעותית. מאמר זה מתמקד בפעילותו הארגונית של שמיר בתנועת החירות, ובטענות החוקרים אורי כהן וד"ר ניסים ליאון, כי התפקיד אותו מילא, כמו-גם השינויים הדמוקרטיים הפנים מפלגתיים אותם הוביל, סייעו ביצירת התנאים ל"מהפך".
יצחק שמיר היה ככל הנראה אחד הדמויות המעניינות שידעה ההיסטוריה הישראלית.
לאיש, שעלה לארץ ישראל-פלשתינה בשנת 1935 בגיל 20 ועבד לפרנסתו כפועל בניין וכפקיד במשרד רואי חשבון – על אף השכלתו האקדמאית החלקית, צפוי היה עתיד שישפיע רבות על החברה הישראלית. שמיר הצטרף בשנת 37' לאצ"ל, אשר ממנו פרש ללח"י בשנת 41'; הכיר את אשתו, שולמית שמיר, בתקופת מעצרו במחנה מזרעה (ממנו נמלט); שמו נקשר במספר תקריות וניסיונות חיסול ביניהם – נציב עליון, לורד ורוזן; נכלא באריתראה, נמלט לפריז וחזר עם קום המדינה; הקים וניהל חברות במגזר הפרטי; הקים את יחידת "קיסריה" ב"מוסד" ופיקד עליה; ועוד סיפורים רבים שקצרה היריעה מלספר.
בשנת 1970 נכנס שמיר לפוליטיקה כתגלית של מנחם בגין שהעיד עליו כי הוא בעל "כשרון ארגוני". האיש שלימים יהיה ראש ממשלתה השביעי של מדינת ישראל ושר בממשלותיה, שיחק בשנות ה-70 תפקיד מכריע ב"מהפך" ובעליית הליכוד לשלטון.
כיצד עשה זאת?
בספר שערכו אורי כהן וד"ר ניסים ליאון מהמכון הישראלי לדמוקרטיה – "מרכז תנועת חירות והמזרחים 1965-1977", נטען כי שמיר סייע לתהליכים שהובילו ל"מהפך" באמצעות 'רפורמה ארגונית'. שמיר, עם מינויו בשנת 73' לתפקיד ראש מחלקת הארגון של תנועת החירות, קבע במסגרת תפקידו שלושה יעדים: להגיע לכל הקהלים המוכנים להצטרף לתנועה, להפיק את המרב ממצאי החברים הקיימים ולהפעיל את המסגרות הארגוניות של התנועה באופן יעיל.
שמיר ביקש להפוך את מפלגת חירות ממפלגת 'שלד' המתעוררת רגע לפני הבחירות, לארגון מפלגתי חי, המלא בפעילים העוסקים בעבודה יום-יומית. על בסיס התפיסה הזו, שמיר פעל בכדי להפוך את הסניפים המקומיים של המפלגה למסגרות היסודיות והבסיסיות ביותר שלה.
פעולותיו של שמיר הובילו לשינוי התרבות הפוליטית של התנועה. שמיר ראה בפעילים שותפים אידיאולוגיים, אשר להם ולעמדותיהם צריכה להיות יכולת השפעה במפלגה, וזו תהווה להם מצע למימוש השקפותיהם. בישיבת מרכז התנועה מתאריך 25 לפברואר 73' אמר שמיר כי "פעיל בתנועה בהתנדבות, אינו מקריב שום קורבן. להפך, ניתנת לו הזכות להשתתף במו ידיו בקביעת גורלו וגורל עמו ומדינתו – וזוהי זכות גדולה." ואכן שמיר פעל בכדי לאפשר לפעילים זכות זו. הוא פעל לחיזוק עוצמתם של חברי הסניף במרכז התנועה ואפשר את כניסתו של 'דם חדש'.
שמיר ביצע במהלך השנים מספר פעולות שהרחיבו והעצימו את השפעתה של תנועת החירות. החל מגיוס פעילים שתרמו ממרצם וזמנה לקידום המפלגה באזוריהם וכלה בפעולות כלכליות וגיוס כספים שסייעו להוציא את המפלגה מבורות תקציביים שנגרמו בעקבות משבר קרן תל-חי. אבל מעל הכל תרם שמיר לתהליכי חיזוק הסולידריות בקרב חברי המפלגה ובהטמעת תהליכי הדמוקרטיזציה במוסדותיה. מחד, שמיר פעל למען מתן במה ומקום לפעילים מרקע מזרחי ומאידך, הוא עשה זאת לא על בסיס עדתי, אלא על בסיס שיתופי.
שמיר גרם לשינוי תודעתי בשיח המפלגתי. מעתה הדרישה לייצוג הולם במוסדות המפלגה לא התבססה על יחסי פריפריה-מרכז או יחסים אתניים, אלא על בסיס הצלחה מוכחת בפעילות ארגונית. לפעילים המוצלחים שהיו בעלי יכולת גבוהה להביא למפלגה מתפקדים וקהל בוחרים, ניתנה השפעה רבה יותר לקידום עמדותיהם ורעיונותיהם במרכז המפלגה.
אבל שמיר לא הסתפק בכך בלבד. ב-2 במרץ 1977, חודשיים לפני ה"מהפך", הוביל שמיר דיון בהול במרכז התנועה לביטולה של הוועדה המסדרת ומעבר לשיטת הבחירות המפלגתית אותה אנו מכירים כיום, בה חברי המפלגה בוחרים את הרשימה לכנסת. שיטה זו, אמנם לא נטולת חסרונות כפי שניתן לראות לאורך הזמן, היא שיטה המשקפת את אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל ומאפשרת הזדמנות השפעה לכל אזרח החפץ להשפיע.
בעיניי, תהליכי הסולידריות, השיתוף והדמוקרטיזציה שהוביל שמיר במפלגתו לא רק השפיעו רבות על הדמוקרטיה הישראלית, אלא אלו גם ערכים מרכזיים שהנחו אותו ואת מדיניותו כראש ממשלה והם חלק מרכזי ממורשתו.
יצחק שמיר 22.10.1915 – 30.06.2012
ת. נ. צ. ב. ה
טל שחר הוא רכז תכניות במחלקה להשקפה לאומית ליברלית במרכז מורשת בגין