זאב ז'בוטינסקי נולד ב-1880 באודסה, עיר נמל חופשית ובה אוכלוסיות מגוונות של רוסים, אוקראינים, יהודים, יוונים וסוחרים שייצגו לאומים אירופיים רבים. האופי הקוסמופוליטי שלה תועד במכתביו של המשורר הרוסי פושקין, בהם כתב שאודסה היא עיר שבה "אפשר להריח את אירופה. מדברים צרפתית ויש עיתונים ומגזינים אירופאים לקריאה." ז'בוטינסקי כתב בספרו האוטוביוגרפי על שנות ילדותו באודסה כי "השלישי מהגורמים שחותמם חרות על ילדותי היא אודיסה. לא ראיתי עיר קלת-מזג כמוה. […] אין כאודיסה – כלומר אודיסה של הדור ההוא – לרוך-העליזות ולשכרון הקליל המרחפים באויר, ללא צל ורמז של סבך נפשי או טראַגיקה מוסרית… מאין ומאפס נוצרה העיר כמאה שנים לפני יום הולדתי, בתריסר לשונות פטפטו תושביה ואף אחת מהן לא ידעו על בוריה."[1] ב-1903 כשהוא בן 23 החל בפעילותו הציונית, לאחר שהספיק לחיות זמן מה בברן שבשוויץ כעיתונאי וכסטודנט צעיר למשפטים ברומא. הוא העיד שהיה בעל השקפת עולם ליברלית דמוקרטית וספג את השפעות הליברליזם המערב אירופאי של המאה ה-19 ותמך בשיטה הפרלמנטארית, "אם יש לי מולדת רוחנית, הריהי איטליה […] כל יחסי לבעיות הלאום, המדינה והחברה נתגבש בשנים ההן תחת השפעה איטלקית", כתב על השפעת שנים אלו בעיצוב השקפת עולמו והוסיף "גם לי שנאה עיוורת לרעיון, האומר ש'המדינה היא הכל'. […] הנני מאמין רק בפרלמנטריזם 'מן האפנה הישנה', כל כמה שייראה לפעמים בלתי נוח או מחוסר אונים. הנני מאמין בחופש הדיבור והארגון, וכמעט בכל התנגשות בין ההכרה האינדיבידואלית למשמעת הכפויה, הנני עומד לצידו של היחיד."[2] בשנה זו התעניין יותר ויותר בציונות על רקע הפרעות בקישינב. הוא הגיע לעיר כעיתונאי ותחת רושם הזוועות חל מפנה בחייו. הוא התוודע לראשי הציבור היהודי ולמשורר ביאליק, שהזדעזע עמוקות וכתב את שירו 'בעיר ההריגה'. ז'בוטינסקי לקח חלק בהגנה העצמית והצטרף לקבוצת יהודים שהחלה לפעול, עד מהרה נעשה ראש הקבוצה והשקיע מאמצים באיסוף כספים, קניית נשק ובניסוח חומרי הסברה. בנוסף תרגם לרוסית את 'בעיר ההריגה' ובאחד ממאמריו הציוניים הראשונים כתב שאין להסתפק רק בהגנה עצמית, גאולת ישראל תבוא רק בדרך האקטיביזם, העם יחרוץ את גורלו ואין לסמוך על חסד העמים, "אנו הציונים דוחים כל כניעה מעלינו וקוראים לעבודה הקשה של בניין. קוראים אנו את העם היהודי ליצירה היסטורית. בהצביענו מזרחה אין אנו אומרים לעם: קום ברח, שם במערה תסתתר מפני רודיפיך; מצביעים אנו ואומרים: קדימה'."[3] הוא נכח באותה שנה בקונגרס הציוני ה-6 ושם הייתה פגישתו היחידה עם הרצל, אשר " עשה עלי רושם ענקי – המלה איננה גוזמא, אין תיאור אחר שיתאים: ענקי;  ואני לא בנקל אשתחווה לאישיות – בכלל, מכל נסיונות חיי אינני זוכר אדם שעשה עלי רושם כזה כל שהוא, לא לפני הרצל ולא אחרי-כן; רק פה הרגשתי כי באמת לפני בחיר הגורל הנני עומד, נביא ומנהיג בחסד עליון, שאף לטעות ולתעות כדאי אחריו."[4]

בין לאומיות ליברלית ללאומיות אינטגרלית במשנת ז'בוטינסקי

ז'בוטינסקי ידוע כמייסד זרם פוליטי חדש בציונות ומייסדה של התנועה הרוויזיוניסטית שלימים הייתה לאחת משתי המפלגות הפוליטיות הגדולות בישראל. עם פרישתו מההסתדרות הציונית ב-1923 לאחר שלא התקבלו הצעותיו לנקוט קו ברור נגד המדיניות האנטי ציונית של ממשלת המנדט הבריטי, התחילה הדרך לייסוד המפלגה. ז'בוטינסקי התנגד נחרצות לקו הפייסני של ויצמן, יושב ראש ההסתדרות הציונית. תמיכה של צעירים ממדינות מרכז-מזרח אירופה במחאתו הביאו להתגבשות התנועה הרוויזיוניסטית, שבמצעה נכתב "מטרת הציונות היא הפיכתה של ארץ-ישראל לקהילה יהודית בחסותו של רוב יהודי מובטח. […] לשם יצירת רוב עברי בארץ ישראל דרושים אמצעים מיוחדים למען הרחבת יכולת קליטתה הכלכלית של הארץ בשביל המתיישבים החדשים. זהו מושגה הנכון של 'ציונות פוליטית'. […] יצירת הרוב הינה תפקיד ממלכתי; עלייה המונית זהו עניין ממלכתי. לשם הוצאתן לפועל דרושה עזרה אקטיבית שיטתית וחיובית מצד הממשלה."[5] ז'בוטינסקי ציין את ההכרח ליצור מדינה ריבונית שתשמש ערובה להמשך קיום העם, וראה עצמו כנושא דגלה של הציונות ההרצליאנית, שהדגישה יצירת תנאים מדיניים נאותים כתנאי לפעולה התיישבותית ופסל את נוהג ברירת העולים, שהייתה מכוונת להבטחת דמות מסוימת של החברה הישראלית, "לא נותרה לנו אלא דרך אחת, שהיא מציאותית וראויה למאמץ: עליית המונים מרוכזת לארץ. שוב תהיה לנו הציונות למה שהיתה בימי הרצל – לא רק תחייה לאומית, לא רק תנועה לפתרון בעיותיה הרוחניות של האומה, אלא גם רעיון הצלה אנושי להמוני אדם עצומים."[6]

בכך נחשב בעיני רבים לאבי הימין הפוליטי בישראל. בתוך מחנה הימין בראשיתו, 'המחנה הרוויזיוניסטי' (ובימינו 'המחנה הלאומי') היו שני אגפים בולטים שנאבקו על צביונה של התנועה, בין שתי גישות לאומיות, הגישה האינטגראלית לבין הליברלית. בעוד יש הרואים באבי המחנה הלאומי כליברל לאומי, היו שראו אותו כאינטגרל. אם כך, מה היה ז'בוטינסקי? האם היה מייסד מחנה לאומי ליברלי? או אולי אבי הלאומיות האינטגראליות הישראלית? לשם בחינת הסוגיה הזו נעיין במספר כתבים מרכזיים שמעידים על אופי הציונות הז'בוטינסקאית. אך ראשית לכל יש להבין את מושגי היסוד. הלאומיות האינטגראלית מציבה עצמה מעל כל הערכים ורואה באחדות הלאומית והציות כערך עליון. להשקפתה, האזרחים חייבים לשרת את האינטרסים של המדינה ומטרותיה ולציית לה. בכך היא מציבה את הלאום במרכז. לעומתה, הלאומיות הליברלית רואה במדינה ובלאום כאמצעי לשמירת זכויות הפרט, והמדינה היא למעשה התאגדות פרטים למען עתיד טוב יותר, הפרט הוא הניצב במרכז. הדעות לגבי השקפת עולמו הלאומית של ז'בוטינסקי חלוקות, והוא העיד בעצמו שכתב כביכול בעד שתי הגישות, "בראשית ברא אלוהים את היחיד; […] לשם טובתם של היחידים נוצרה חברה, לא להפך; […] יצביעו לי על הסתירה שבין ההשקפה הזאת ובין מהותה ותכנה של תעמולתי הלאומית; אחד מידידי, שקרא את כתב ידי זה, כבר הזכירני שגם פזמון אחר שמע מפי: 'בראשית ברא אלוהים את האומה'. – אין סתירה. את הפזמון השני לא ניסחתי בניגוד לאלה הטוענים כי 'בראשית' נבראה ה'אנושיות': אני מאמין אמונה שלמה, כי בהתחרות בין שתי אלה, האומה קודמת; וכמו כן קודם היחיד לאומה. וגם כי ישעבד אותו היחיד את כל חייו לשרות האומה – גם זאת איננה סתירה בעיני: כך רצה – רצון ולא חוב."[7]

בתנועת ז'בוטינסקי היו חוגים רחבים, ביניהם גם ליברלים שסלדו מהקומוניזם והסוציאליזם. אחד הבולטים היה מאיר גרוסמן שהתפלג מתנועתו והקים מפלגה עצמאית מתוקף הטענה כי ז'בוטינסקי נקט בשיטה לא ליברלית וטוטליטרית בהחלטתו לפרוש מההסתדרות הציונית ב-1931. ז'בוטינסקי העיד על עצמו כי היה בעל השקפת עולם ליברלית דמוקרטית וספג את השפעות הליברליזם המערב אירופאי של המאה ה-19 ותמך בשיטה הפרלמנטארית הבריטית. הוא סלד מחיבור תנועתו לגישות פשיסטיות דיקטטוריות וגינה את פולחן המנהיג באומרו "'השיטה' המדינית שהייתה לנו עד עתה, חיפוש ה'אישיות' – היא קודם כל שיטה בלתי מוסרית, כי היא עלולה תמיד להביא לידי מזמורי תשבחות מופרזים מצד אחד, ולידי ביקורת הדומה לגידוף מאידך גיסא.[8] אני מתעב ובז לכל תופעה, המזכירה את פולחן האישיות ולו ממרחקים."[9]

ביישוב ומחוצה לו היו ניסיונות להדביק למפלגתו תדמית פשיסטית באמצעות מוטיבים כמו 'חד-נס' ו'החולצות החומות של בית"ר' ולאור הסלידה של התנועה מסוציאליזם וקומוניזם (סלידה משותפת לתנועות הפשיסטיות באירופה דאז). לרוב, הניסיון לזהות את הצה"ר עם התנועות הפשיסטיות האירופיות היה תעמולתי במסגרת ההגמוניה על השלטון ביישוב ובהסתדרות הציונית, ז'בוטינסקי היה ער לכך וכתב "אני מבין שכמה מן היהודים המתנגדים לסוג הציונות שלי, טוענים כי הם חושדים בי שאני פרו פאשיסט. אני בדיוק ההפך מזה: אני שונא אינסטינקטיבית את ה'פוליציישטאאט' [מדינת משטרה] מכל סוג שהוא, אני ספקני לחלוטין לגבי ערכם של המשמעת, הכוח, ההענשה וכו'."[10]

[1] זאב ז'בוטינסקי מתוך 'אבטוביוגרפיה – סיפור ימי', לקריאה בפרויקט בן יהודה לחצו כאן
[2] "עגלת ה'כלי הזמר'", כרך "בדרך למדינה", עמ' 271.
[3] בתוך 'אל שונאי ציון', כרך 'כתבים ציוניים ראשונים'.
[4] הקונגרס, בתוך אוטוביוגרפיה, עמ' 50.
[5] 'מה רוצים הציונים הרוויזיוניסטים?', 1926. כתבים, כרך 'בדרך למדינה', ע"ע 284 – 285.
[6] 'פטיציה בגולה, התנגדות בא"י, דברים בוועידה העולמית החמישית של ברית הצה"ר', 1932.
[7] "סיפור ימי", אוטוביוגרפיה, עמ' 38.
[8] "עולמו של ז'בוטינסקי" (עורך:משה בלע), עמ' 310.
[9] שם, עמ' 313.
[10] שם, עמ' 275.

קובי דנה הוא איש חינוך ומורה להיסטוריה. בעל BA בהיסטוריה של המזרח התיכון, MA בחינוך והוראה מאוניברסיטת חיפה. עוזר מחקר ומאסטרנט לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת ת"א, כותב את עבודת התזה על משנת א.ד. גורדון ומלמד במכינת תבור את כתבי הציונות.

קישורים:
עיונים בכתבי הציונות – הוגים ומגשימים
עיונים בכתבי הציונות Zionist Philosophy – עמוד הפייסבוק
אתר 70 פנים לציונות – העמותה להתחדשות ציונית

אי-מייל:
kobedana@gmail.com

דף פייסבוק:
https://www.facebook.com/kobi.dana1

מגזין 'חרות 2.0' משמש במה למחשבה לאומית ליברלית ומארח כותבים מכל הקשת המחשבתית.
המאמרים המתפרסמים באתר מייצגים את דעת כותבם בלבד והם אינם מייצגים את דעת מרכז מורשת בגין.