השנאה לעם ישראל מלווה אותו כמעט מיום היוולדו. מהרגע שנבדל אברהם אבינו באמונתו המונותיאיסטית, דרך עבדות מצרים, אשור ופרס, ההלניסטים והנוצרים ועד האנטישמיות המודרנית, בכל דור ועל כל מעצמותיו ניתן למצוא חוקים, תקנות ורדיפות של היהודים. אומנם אין כל תקופה שווה לאחרת במידת האכזריות שהופנתה כלפי עם זה ובמידת הנסיבות שהניעה אותה, אולם אם נחקור היטב נמצא כי בכל דור היו שניסו למנוע ממנו את זכותו הבסיסית לשמור על אמונתו ועצמאותו. בספרו 'שנאת עולם לעם עולם' משנת 1882, מנתח נחום סוקולוב את מקורות השנאה היוקדת לעם היהודי וטוען בעיקר כי יהיו הסיבות אשר יהיו השנאה היא אותה שנאה נצחית:

"שנאת ישראל כמוה כעץ. כשהוא בשלכת, עליו אומנם נושרים, אבל גזעו ושורשיו עומדים על מקומם, וצוררי ישראל החדשים, ניניו של המן הרשע, שלא מתו, אוחזים בבסיס האילן. […] מניסיון חיי היומיום עולה, ששנאת ישראל עדיין קיימת. וגם אם שינתה צורה ונחלשה והיא איננה מושכת כמו שהייתה בעבר, בכל זאת היא לא הסתיימה, אלא היא מסתתרת. […] האמונה שעל ידי תיקון מסוים או הטבה כלשהי במצבו החומרי והמוסרי של עמנו נביא להפסקה מוחלטת של השנאה היא מגוחכת." (שם, עמ' 19, 98).

במשך מאות שנים היה העם היהודי בגלות. במשך מאות שנים נרדף על-ידי עמים שונים בשל טענות שונות שהמשותף להם הוא קנאות דתית, בורות, שנאה על רקע חברתי כלכלי או לאומנות רדיקלית ולעתים כולם ששימשו יחד בערבוביה. לא אחת היו טענותיהם של הרודפים סותרות זו את האחרת, אולם המטרה קידשה את האמצעים וכל סיפור בדים ורמייה ששימש עילה מספקת לרדיפת היהודים הפך מיד לאמת קדושה ועובדה היסטורית. כך היה בפרעות דמשק (1840) כאשר עלילת דם שהופצה בדמשק שבסוריה לאחר שנזיר צרפתי ומשרתו המוסלמי נעלמו, והשלטונות האשימו את היהודים בהריגתם לצורכי פולחן. וכך היה בסופות בנגב שבדרום האימפריה הצארית (1881) כשלאחר רצח הצאר אלכסנדר השני על ידי התנועה המהפכנית נרודניה ווליה, לובתה ההסתה על ידי עיתונים אנטישמיים ונציגי השלטון נגד היהודים כאחראים לרצח. היסטורית התלאות והרדיפות של עם ישראל לא התחילה בימי המוסלמים וגם לא בימי הנוצרים אלא עוד לפני כן, עוד מימי פרעה ועבדות מצרים כפי המסופר בספר שמות סבל עם ישראל רדיפות וגזרות קשות:

"וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף:   וַיֹּאמֶר אֶל-עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:   הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן-יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ:  וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת-פִּתֹם וְאֶת-רַעַמְסֵס:   וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ:  וַיְמָרֲרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל-עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל-עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר-עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ:   וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה:   וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה:  "  (שמות, פרק א', פס' ז' – טז').

אולם שיא הרדיפות וגזרות השמד נגד היהודים הגיעו כידוע לשיא קטלני ממש בימי אירופה הנוצרית. במשך מאות שנים התעללו בני הדת החדשה שנולדה מתוך היהדות, בעם ישראל עד כדי שמד. בספרו שצוין לעיל, כתב סוקולוב:

"מהי הסיבה שהאיצה במחוקקים של ימי הביניים לחוקק חוקים שונים ביחס ליהודים? הסיבה העיקרית לכך, היא בלי ספק, המחלוקת הדתית בין יהודים ונוצרים. […] זו הייתה הסיבה העיקרית, אבל לאט לאט נוספו אליה עוד סיבות. […] לאחר שהקנאות הדתית הפסיקה להיות הסיבה החשובה היחידה לשנאת היהודים, ינקה זו מן התחרות המסחרית. זו הביאה לפעולות שונות נגד היהודים, לרבות חקיקה שהצרה את צעדיהם. […] עכשיו היו הסיבות לקנאה מעוגנות ביסודות מדיניים. וכשאלה התמזגו בקנאות הדתית היו גילוי האיבה חזקים יותר." […] השם הזה [אנטישמיות] שבו מכנים עצמם שונאינו בגרמניה, מעיד על תרגיל הונאה חדש. והם נוקטים בו כדי להסוות את הקנאות והרדיפות הראויות לגנאי במראית עין של צדק ולהלבישן בלבוש זר. היו ימים בהם שונאי ישראל פעלו בשם הדת. היום הקנאות הלאומית, הלאומנות, היא המסך שמאחוריו מסתתרים הטמטום והרשעות." (שם, ע"ע 79 – 81, 102)

לאחר שקוראים דברים אלה לא ניתן שלא להתפעל עד כמה הם הולמים גם את המצב הקיים בין העם היהודי ומדינת ישראל לבין עמי המזרח-התיכון והמוסלמים הרדיקליים. בדבריו מסביר סוקולוב את האבולוציה של גורמי השנאה ליהודים. תחילה, בעת העתיקה, הייתה הקנאות הדתית, לאחר מכן, בעת החדשה הופיעה התחרות הכלכלית בעקבות הצלחת היהודים במסחר בארצותיהם, שהתבטאה בלאומנות האנטישמית שלבשה מסווה של צדק ומאבק למען חירות וחופש. ואותו הדבר ניתן לראות במצב הקיים ממש בימינו בין היהדות והיהודים לערבים והאסלאם. למעשה עד לפני רק כשבעים שנה היה נדמה שאירופה, בין היתר נוצרית, ואנטי-יהודית מובהקת, לא תוכל לעולם לחיות בשלום עם היהודים. סוקולוב כתב:

"לכל מעשה שעושה האדם בימינו או שעשה בעבר, יש סיבה מיוחדת שגרמה לו. וכל עוד הסיבה קיימת, התופעה נמשכת […] לפעמים הסיבה לתופעה נפסקת לגמרי. לפעמים היא רק משתנה […] אבל התוצאה הראשונה ממשיכה להתקיים ללא שינוי מתוך הרגל, כי בני האדם פועלים מכוח ההרגל […] מלומדים מכנים זאת 'כוח ההתמדה בהיסטוריה'". (עמ' 79).

אולם מהשנים שלאחר השואה הנאצית נדמה כי מערכת היחסים בין אירופה ליהודים הולכת ומשתפרת. כמובן שתופעת האנטישמיות לא חלפה, וגם לא תחלוף מן העולם, שכן כפי שכתב סוקולוב, 'כוח ההתמדה' נמשך והפך את שנאת היהודים להרגל של עמי העולם. אולם היחסים בין מדינת היהודים ובין יהודים באירופה למדינותיהן הם בהחלט יחסי הדדיות חיובית, כתוצאה מהטראומה של מלחמת העולם השנייה. אך זאת רק למראית עין, כי אם נביט היטב נבחין שיהודים רבים אין כבר באירופה… לא כמו שהיו שם לפני שמונים ומאה שנים, קל לחיות איתנו כשאנחנו לא בנמצא.

והיום לאירופה הנוצרית יש יורשת במסורת השנאה הבלתי-רציונאלית ליהודים. היורש הבלעדי של היבשת האירופית בשנאתו הארסית ליהודים הוא המזרח-התיכון ואת העמים האירופים הנוצרים ירשו הערבים והמוסלמים עמי המזרח התיכון. "במהלך השנים צצו סיבות רבות לשנאת ישראל, אבל רק אחת, הקנאות הדתית, התמידה כל השנים." (שם, 82), גם כאן, כמו באירופה, השנאה מהולה באמונות דתיות, שנאה מודרנית כלכלית להצלחת ישראל במרחב הגיאוגרפי רווי המלחמה וההרס שבו היא מצויה ותחושת הזרות של הייצור הלא ברור והמוזר שנחת כאן ביניהם.

מדינת ישראל הריבונית היא בעלת חשיבות היסטורית ולעם היהודי זכות על הארץ הזו כי היא ארצו, ארץ ממנה סולק וגורש, בה הושמדו בניו ובנותיו לפני אלפיים שנה בגלל היותם יהודים על ידי כובשים זרים. מה לא ניסו לעשות האויבים, גירשו, רצחו, השפילו ואפילו שינו את שמה של ארץ ישראל ל'פלשתינה' ואת שמה של ירושלים ל'איליה קפיטולינה' והכל כדי לנתק את הקשר הרוחני והאידיאולוגי של העם לארצו. ולא הועילו להם לא אלה וגם לא גלות שלקרוב לאלפיים שנים.

ב-1947 תמך העולם בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לא מתוך התלהבותו ותמיכתו ברעיון הציוני אלא בגלל תוצאות האיומות של מלחמת העולם השנייה והשואה. העולם עצמו לאחר המלחמה היה חבוט, פצוע ומדמם. בעיית היהודים דאז עדיין הפריעה לו מהצד, והוא רצה להיפטר ממנה ראשית לכל, לכן תמך בהקמת מדינה מתוך שאיפה שבעיה זו תרד מהפרק והם, אומות העולם הפצועות, יוכלו ללקק פצעיהן ולרפאם. זו סיבה מרכזית לכך ששאלת היהודים עודנה קיימת ולא רק בקרב המוסלמים האנטישמים היום אלא גם בקרב הנוצרים והאירופאים 'המתקדמים' כביכול. כיוון שאומות העולם לא באמת הכירו ומכירים בכך שארץ ישראל היא ארצם של היהודים, בעוד חלקים בציבור הישראלי כן מכירים בזכות הפלסטינים הרואים בארץ זו גם ארצם ושואפים להגיע להסדר מדיני.

כפי שהעולם המערבי לא הכיר בכך באמת גם העולם המוסלמי על אחת כמה וכמה לא מכיר בהיסטוריה היהודית. מבחינתו העם היהודי הוא אימפריאליסט וכובש בלב המזרח התיכון הערבי-מסולמי. מבחינתו, ההיסטוריה החלה בימי מוחמד והכיבושים הערביים מוסלמיים. וכל אלה משמשים כשיקוי המרעיל מוחות עבור מפיצי השנאה האנטישמית כסיבות לגיטימיות לבצע מעשים לא לגיטימיים נגד יהודים ברחבי העולם בכלל וספציפית נגד ישראלים וישראל. "השנאה המפלצתית נובעת מאמונת השקר של עמים רבים. 'אנחנו בני אדם', הם אומרים, 'אבל היהודים? לא ולא." (שם, עמ' 91) וזה ההסבר היחידי ליכולת של 'אדם', אם ניתן לכנותו כך, לרצוח אזרחים וחפים מפשע רק בגלל שהם יהודים, שכן זהו פשעם – השתייכותם הלאומית והדתית לקבוצה שההיסטוריה האנושית כולה רואה בה כפושעת.

קובי דנה הוא איש חינוך ומורה להיסטוריה. בעל BA בהיסטוריה של המזרח התיכון, MA בחינוך והוראה מאוניברסיטת חיפה. עוזר מחקר ומאסטרנט לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת ת"א, כותב את עבודת התזה על משנת א.ד. גורדון ומלמד במכינת תבור את כתבי הציונות.

קישורים:
עיונים בכתבי הציונות – הוגים ומגשימים
עיונים בכתבי הציונות Zionist Philosophy – עמוד הפייסבוק
אתר 70 פנים לציונות – העמותה להתחדשות ציונית
אי-מייל:
kobedana@gmail.com
דף פייסבוק:
https://www.facebook.com/kobi.dana1