בשנת 1977 הכריז שמחה ארליך, שר האוצר של ממשלת "המהפך" בראשות מנחם בגין על "רפורמת הליברליזציה" • תכלית הרפורמה ויעדיה היו מרשימים - חיזוק חוסנה הכלכלי של ישראל על ידי מינוף "חוק היתרון היחסי" אך עם זאת, התכנית לא נחלה הצלחה ביעדיה האופרטיביים • מה השתבש?

29 אוקטובר 2017

מסחר בינלאומי – טוב לכולם

ראשית, יש לפרט את ההיגיון שעמד מאחורי תכנית הליברליזציה. אותו ההיגיון הוא חוק היתרון היחסי שהגה הכלכלן הבריטי דוד ריקרדו, עוד בשנת 1817.
חוק היתרון היחסי של ריקרדו קובע כי כאשר מתקיים מסחר חופשי בין שני גורמים שכל אחד מהם מעוניין למקסם את תועלתו, שני הצדדים יצאו נשכרים – אף אם לאחד הצדדים יש יתרון מוחלט על הצד השני. כיצד? ריקרדו הדגים את העיקרון שלו בצורה הבאה: נניח שבבריטניה קשה לייצר יין, וקשה קצת פחות לייצר בד. לעומת זאת, בפורטוגל קל וזול מאוד לייצר את שתי הסחורות האלה – יותר מבבריטניה. לכאורה, הפתרון בשביל בריטניה הוא לחסום את הייבוא מפורטוגל – שהרי יש לה יתרון עליה בייצור גם של יין וגם של בד, וכך הייצור הפורטוגלי "יביס" את רעהו הבריטי על ידי תחרות. ריקרדו הצביע על הטעות במסקנה זו – אם אכן יש לפורטוגל יתרון יחסי גם ביין וגם בבד, הצעד הרציונלי מבחינתה הוא לייצר רק את המוצר היקר מבין השניים – וכך היא תרוויח ממכירתו, ובריטניה תרוויח ממכירתו של המוצר הזול מביניהם לפורטוגל.

רפורמת הליברליזציה

חוק היתרון היחסי שהוזכר לעיל, הקובע כי סחר חוץ ממריץ וחיובי עבור הכלכלה, היה זה שהביא את ממשלת המהפך להכריז על רפורמת הליברליזציה. עד אז, ממשלות השמאל לדורותיהן התעלמו מעיקרון היתרון היחסי, ובחרו לעוות מלאכותית כמעט כל היבט הנוגע למסחר בינלאומי – החל בפיקוח הדוק על מחירי המטבע, וכלה בהגבלות כבדות על ייבוא, לצורך שמירה על התוצרת המקומית. כמוסבר לעיל, צעדים אלו אינם מועילים למשק כי אם מזיקים.

רפורמת הליברליזציה נועדה על פי ארליך, ל"ביטול הפיקוח על מטבע ­חוץ והפיכתה של הלירה למטבע בת­ המרה כבמתוקנות שבמדינות". יעד זה כולל שלושה יסודות: הסרת הפיקוח על מטבע חוץ, ניוד שער החליפין של הלירה והאחדת השערים. השגת היעד אמורה הייתה לאפשר לאזרחי מדינת ישראל להשתמש במטבע החוץ כראות עיניהם, להגביר את המסחר הבין לאומי וכך לשאוף למינוף היתרון היחסי לטובת צמיחה כלכלית.

פקיד קורא ללוביסט

למעשה, הליברליזציה לא נכשלה בתוצאותיה אלא לא השיגה את יעדיה התפעוליים, כלומר בכלל לא יצאה לפועל במלואה. כיצד זה קרה? אולי הדוגמא הטובה ביותר למה שהוביל לכישלון היא הגדלת שערי האשראי.

במאמרו 'המהפך הכלכלי 1977 – ביצוע יעדים אופרטיביים', שפורסם ברבעון לכלכלה בשנת 1988, מביא אמרי טוב מקרה מעניין: מיד אחרי פרסום הליברליזציה, במסגרתה היה אמור הסיוע ליצואנים להשתנות, הפעילו היצואנים לחץ כבד על מקבלי ההחלטות, בעיקר בבנק ישראל. אותו לחץ הוביל לסבסוד אינטנסיבי של היצואנים דרך הגדלת ממדי האשראי המסובסדים.
המסר הנלמד מאנקדוטה זו ברור – כפי שהפרצה קוראת לגנב, הפקיד קורא ללוביסט. כל עוד יישארו פקידים בעלי סמכות מסוימת – סביר להניח שבעלי האינטרס ילחצו עליהם לפעול לטובתם. זה לא רק היגיון פשוט, אלא גם מסקנה מתחייבת מניתוח מערכת התמריצים- התועלות ממהלכים כגון סבסוד האשראי הן מרוכזות ויש גורמים קונקרטיים שמרוויחים מהם, בעוד העלויות הן חבויות ומבוזרות.

שמחה ארליך נואם בכנסת
שמחה ארליך נואם בכנסת

אין ליברליזציה בלא דה-רגולציה

האמת היא, שאף אם הליברליזציה הייתה יוצאת לפועל במלואה, היא לא הייתה מספיקה למהפך משמעותי. הליברליזציה עסקה במסחר החוץ, במטרה למנף את חוק היתרון היחסי ולייצר את הסחורות שיש לנו יתרון יחסי בייצורן. אבל השאלה המהותית היא – איך נדע באילו סחורות יש לנו יתרון יחסי?

התשובה קלה – מערכת המחירים. יצרן בוחר לייצר מוצר מסוים – אם משתלם לו. יבואן בוחר לייבא מוצר מסוים – אם משתלם לו. צרכן בוחר לצרוך מוצר מסוים- רק אם זה משתלם לו. המחירים, כידוע, נקבעים על פי היצע וביקוש. במילים אחרות, מה שמשפיע על מחיר מוצר הוא עד כמה מעריכים אותו ועד כמה אפשרי לייצר אותו. כך, מערכת המחירים בשוק חופשי מייצגת נאמנה את ההעדפות של הצרכנים ואת המגבלות החומריות שמושתות על היצרנים.

כל האמור נכון בשוק חופשי. אבל מה קורה כאשר השוק אינו חופשי? מה יקרה אם יוטל פיקוח או מיסוי על מוצרים מסוימים, כך שמחיריהם לא ייצגו את ההיצע והביקוש באופן ריאלי? מה יקרה אם יוטלו חסמי כניסה בירוקרטיים מלאכותיים, שיעלו את המחיר באופן מלאכותי? מה יקרה אם הממשלה תסבסד מכספי מיסים תעשייה כך שמחיריה יהיו נמוכים ממחיר השוק? בכל המקרים האלו, ייווצר עיוות מסוים בפעילות השוק. מחירים הנקבעים על ידי ביקוש והיצע הם חיוניים לצורך אספקת מידע על ההעדפות וההערכות של הצרכנים והיצרנים; בלי המידע הזה, עשויות להתקבל החלטות צרכניות או יצרניות שגויות.

זה המקרה בישראל של 1977, ולמעשה גם בישראל של היום – גם אם ברמה ובצורה שונה, הממשלה מתערבת בשוק בצורה גסה ודורסנית, ממסה בכבדות תעשיות מסוימות ומסבסדת אחרות, מטילה חסמי כניסה בירוקרטים גבוהים עד איסורים מוחלטים, וזה על קצה המזלג. במקרה הזה, חוק היתרון היחסי אמנם יעבוד לטובתנו- אך לא במלוא כוחו.

רדיקליזציה לליברליזציה

המסקנה הכמעט-הכרחית משתי הפסקאות האחרונות היא ששינוי מינורי לא יספיק. לא מספיק להחליט לשחק אחרת בתוך מסגרת המשק המתוכנן, יש לשנות את כללי המשחק. צריך להציב לנגד עיני הממשלה את שחרור השוק ולחפש כל העת דרכים לצמצם את מעורבותה במשק. צריך לערער על הנחות היסוד, המובנות לכאורה, של צורך בבנק מרכזי, משרד כלכלה, מכון תקנים וכן הלאה. כדי להגדיל את עוגת התוצר כמה שיותר – ולא להתעסק רק בדרכים לחלק אותה. צריך רדיקליזציה לליברליזציה.

אריאל ליכטרמן הוא תלמיד ישיבת ההסדר הר עציון ואקטיביסט למען שוק חופשי וחירות הפרט