"בראשית ברא אלוהים את האומה" או "בראשית ברא אלוהים את היחיד"? מסע בציונות של ראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי בהדרכתו של קובי דנה - חלק שני

17 אוגוסט 2017

עיצוב השקפתו הלאומית של ז'בוטינסקי הושפעה יותר מכל מהלאומיות האיטלקית כאשר שהה באיטליה שלוש שנים בזמן לימודיו בשלהי המאה ה-19. הלאומיות האיטלקית על הפאתוס והדמויות ההרואיות שלה כגריבאלדי, עיצבו את השקפתו. אמנם העיד על עצמו כי נטה בצעירותו לסוציאליזם אך לאחר הניסיון הבולשביקי האלים של מהפכת 1917 סלד ממנן. יש הטוענים שאחת העדויות ללאומיות האינטגראלית בהשקפת עולמו באה לידי ביטוי במאמר שכתב ב-1910 'אדם לאדם זאב' – Homo Homini Lupus. במאמר ביקר בחריפות את הדמוקרטיה הליברלית שלהשקפתו כשלה בהתמודדותה עם שלוש בעיות מרכזיות: בעיית המיעוטים; בעיית הדעות הקדומות שגוברות על התבונה; ובעיות חברתיות כלכליות. הוא מביא דוגמא למצבם של השחורים בארה"ב ובין היתר כתב "הרפובליקה החופשית ביותר בעולם, ארץ שקיומה הפוליטי הוא פרי התקוממות, שרויים בה עשרת מיליונים אזרחים בחוסר זכויות מזעזע, רק על שום שצבע אחר לעורם."[1] במאמר הוסיף דוגמאות למצבם העגום של היהודים ומיעוטים בארצות הנחשבות דמוקרטיות ובעלות חוקה המעניקה זכויות למיעוטים בשטחה, "מרחוק נראית הארץ הייעודה יפה יותר משהיא באמת. אנו, אשר לא רק אין לנו חוקה דמוקרטית, אלא בכלל אין לנו שום חוקה, – בדרך הטבע נוטים אנו להאמין שהדמוקרטיזציה של משטר המדינה הריהי סם מרפא לרעות חברתיות רבות. לפנים היו בני אדם טפשים עוד יותר, וסברו שהחופש מרפא – אפילו את העוני […] רצוני לומר: האמונה, שהמשפטים הקדומים הגזעיים, הלאומיים או הדתיים, נתמכים אך ורק על ידי האבסולוטיזם, ואילו הדמוקרטיה אינה יודעת אותם ובוחלת בהם […] כי אכן כזב הוא, שחצני ומשווע. הדמוקרטיה כשלעצמה – דבר מצוין, כולנו רוצים בה ושואפים אליה; אולם אסור לנהוג בצביעות ולהבטיח מה שלא יבוא. המשפטים הקדומים הגזעיים מושרשים בעיקרם בהמוני העם דווקא. מתן האפשרות להמונים אלו לנטול חלק בשלטון רחוק הוא מלשפר בכל עת את מצבם של העמים המדוכאים."[2] ומסקנתו עגומה ביותר כשטען "השאלה הכושית בצפון אמריקה מדגמת את התמונה העגומה הדגמה בולטת. כאן, על פני הרקע של דמוקרטיות כמעט אידיאלית, של חופש מלא, של ממשל עצמי נרחב, – פועלת השנאה הגזעית בצורות מתועבות ביותר, מן הסוג הבלתי מהול והצרוף ביותר. […] כאן לפנינו אנטיפאתיה של גזע כלפי גזע, אנטיפאתיה פשוטה, מוצגת במערומיה, ללא חיפוי כל שהוא, ללא שום עילה או אמתלה, סתם ככה. […] ודבר זה מקומו בחפשית שבארצות, שכמעט כל תושביה יודעים קרוא וכתוב […] ארץ ששם לא המשטרה ולא בתי המשפט אינם חוששים לשום לחץ מלמעלה. בארץ כזו ובסביבה כזו, לא פעם ולא פעמיים, אלא מדי שנה בשנה, לובשת השנאה הגזעית צורות המתחרות לא רק בשחיטה בקישינוב, או בבאקו, אלא אף במעללי הקורדים במחוזות הארמנים בתורכיה. כנראה, לא ההצבעה הכללית ולא חובת הלימוד הכללית אין בהן כדי לרפא מחלה זו."[3] לסיום הסביר שלא חוקים ותקנות ואף לא חינוך יכולים לשנות מצב זה אלא מאבק מתמיד על הזכויות, כיוון שהצדק הוא מנת חלקו של הנלחם עליו. בעולם בו אדם לאדם זאב, אינו מאמין שההשכלה בלבד תוכל למגר את הדעות הקדומות ולהביא לסובלנות בענייני הגזע והלאום, "חכם היה הפילוסוף שאמר: homo homini lupus רע מן הזאב אנוש לאנוש, ועוד ימים רבים לא נוכל לתקן זאת, לא על ידי ריפורמה בסדרי המדינה, ולא בעזרת התרבות, ואף לקח החיים המר לא יועיל. אויל האיש המאמין לשכנו, ויהא השכן טוב לב וחביב ביותר. אויל האיש הסומך על הצדק: אין הצדק קיים אלא בשביל מי שעומדים לו אגרופו ועקשנותו להפכו למנת חלקו. כאשר מוכיחים אותי על שאני מטיף להתבדלות, לאי אמון ולשאר דברים שהם קשים לאניני הדעת, יש ואחפוץ להשיב: אני מודה באשמתי. אני מטיף לכל אלה ואוסיף להטיף; כי ההתבדלות, אי האמון, עמידת 'שמור' בכל עת, מקל חובלים ביד בכל עת, – הנה האמצעי היחידי להחזיק מעמד כלשהו בהתנצות-זאבים זו."[4]

זאב
'אדם לאדם זאב' – Homo Homini Lupus

יש הטוענים כי בביקורתו על הדמוקרטיה הליברלית וחוסר יכולתה להתמודד עם הדעות הקדומות ובעיות המיעוטים, מוכיח ז'בוטינסקי את נטייתו לשיטה האינטגראלית והעדפתה על הליברלית. אולם למרות הביקורת ניתן לראות שאין הוא מערער את ראייתו בדמוקרטיה הליברלית כמשטר הטוב ביותר האפשרי.

פן נוסף המצביע כביכול על הלאומיות האינטגראלית של ז'בוטינסקי הוא רעיון החד-נס (מוניזם), המדגיש את אחדותה הפנימית של האומה וההגמוניה שלה על גורמים אינדיבידואלים ומעמדיים. העיקרון הבסיסי העומד בייסודו הוא ההתנגדות לכל רעיון או אידיאה הסותרת את האידיאל הציוני וזאת מתוך חשיבה שיש להתרכז רק באידיאה אחת, הציונות, כדי להשיג את המטרה שהיא מדינה יהודית בארץ ישראל, "בו ברגע שאחד הרעיונות מתחיל להיות אבן נגף (ואפילו באופן בלתי ישיר!) על דרך הקמתה של מדינת היהודים, עלינו להקריבו בלי רחמים לטובת האידיאל היחידי, כי אידיאות אפשר שתהיינה לנו הרבה, וכולן יכולים אנו להתייחס בהוקרה הגדולה ביותר; מה שאין כן האידיאל, הוא יכול להיות רק אחד, ועל כל אידיאה אחרת לכוף את ראשה לפניו, ואסור ולא ייתכן, כי יהיה לנו 'אידיאל' שני על פניו. 'שני אידיאלים' הרי זה אבסורד ממש כ'שני אלוהים'. לעבוד אפשר רק לאל אחד ולאידיאל אחד; וכל השאר, עד כמה שלא ישא חן בעינינו, הנהו ותמיד יהיה דבר צדדי ועלינו להקריבו ללא היסוס, אם נשקפת ממנו  סכנה לענייננו. …. פירושה דור אשר הקדיש את חייו רק לאידיאל האחד הזה של יצירת מדינת היהודים ואין הוא יודע אידיאלים אחרים על פניו."[5] המשמעות של חד-נס הוא דגל אחד, כחול לבן, שהוא הדגל הלאומי, בניגוד לתנועת הפועלים הציונית שהחזיקה בנוסף גם את הדגל האדום הסוציאליסטי. ז'בוטינסקי סלד משילוב זה וקרא לו 'שעטנז אידיאולוגי' המעכב את המטרה הציונית. לטענתו יש לרכז את כל כוחות האומה ברעיון הציוני ורק לאחר שתושג המדינה היהודית היא תהיה פתוחה לרעיונות ואידיאלים חברתיים שונים, "זהו העקרון היסודי המבדיל בין בית"ר ובין יתר תנועות הנוער הציוניות. לגבי דידן אופייני הוא דווקא האיחוד בנשמתן של 'שני אידיאלים' גם יחד – גם ציונות וגם, למשל, סוציאליזם – ועבודה לשניהם כאחת. […] 'שני אידיאלים' אי אפשר להם להתקיים בצוותא חדא, וסופו של האחד או השני לוותר ולהעלם. הנה לתערובת של אידיאלים שונים […] אנו קוראים במבטא התנ"כי 'שעטנז'. […] לפני הכל צריך העם היהודי להקים את מדינתו."[6] רעיון המוניזם מבטא את יכולת האומה, שהיא אוסף יחידים, לפעול יחד כגוש מלוכד במשמעת ובציות, מרצון ולא מכפייה, כלומר בחירת היחיד להיות חלק מהאומה ולפעול יחד בציות למען מטרותיה. באלמנט הבחירה ניתן דווקא לראות את הפן הליברלי אך ניתן גם להסיק שעצם הצבת מטרות האומה במרכז היא ביטוי לאינטגראליות ולא ליברליות.

"חַד-נֵס: לָבָן-תָּכֹל וְאֵין שֵׁנִי, לֹא תַעַל אֲדֶמֶת שַׁעַטנֵז עַל זִיו הָרַעֲיוֹן, – הַצֹּהַר הַיָּחִיד לִברִית פּוֹעֵל וּבַעַל – אַחִים בּוֹנֵי צִיּוֹן."
"חַד-נֵס: לָבָן-תָּכֹל וְאֵין שֵׁנִי, לֹא תַעַל אֲדֶמֶת שַׁעַטנֵז עַל זִיו הָרַעֲיוֹן, – הַצֹּהַר הַיָּחִיד לִברִית פּוֹעֵל וּבַעַל – אַחִים בּוֹנֵי צִיּוֹן."

יש הרואים בהשקפת עולמו הלאומית של ז'בוטינסקי כליברלית דווקא, כיוון שהוא עצמו ביטא את סלידתו מטוטאליטריות ואת תמיכתו בדמוקרטיה והליברליזם, "גם לי שנאה עיוורת לרעיון, האומר ש'המדינה היא הכל'. […] הנני מאמין רק בפרלמנטריזם 'מן האפנה הישנה', כל כמה שייראה לפעמים בלתי נוח או מחוסר אונים. הנני מאמין בחופש הדיבור והארגון, וכמעט בכל התנגשות בין ההכרה האינדיבידואלית למשמעת הכפויה, הנני עומד לצידו של היחיד.[7] הדרך היחידה ליצירת הנהגה, היא המצווה הנאה והישנה של זכות בחירה כללית וישירה."[8] בכתביו נראה שהעמיד את הפרט במרכז ותפס את הלאום כמכשיר הכרחי באמצעותו יכול הפרט ליצור ולבטא עצמו, "לו ברכני יוצרי בחכמה ודעת מספקות לניסוח שיטה פילוסופית, הייתי מייסד ובונה את כל שיטתי: 'בראשית ברא אלוהים את היחיד; כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו – והרע 'מלך' גם הוא; טוב שיחטא היחיד כלפי הציבור משתחטא החברה ליחיד; לשם טובתם של היחידים נוצרה חברה, לא להפך; והקץ שבעתיד, חזון ימות המשיח – הוא גן עדן של היחיד, ממלכת אנארכיה מזהירה, משחק הנפתולים בין כוחות אישיים ללא חוק ולאין גבול – וה'חברה' אין לה תפקיד אלא לעזור את הנופל, לנחמו ולהקימו ולתת לו את האפשרות כי שוב ישוב לאותו משחק הנפתולים. […] עלי להודות כי זוהי אמונתי גם עד עתה."[9]

הלאומיות הליברלית של ז'בוטינסקי מתבטאת גם בהשקפתו החברתית, שלאור האירועים הציבוריים בישראל בשנים האחרונות, היא מצוטטת על ידי רבים, והיא השקפת חמשת המ"מים, "אני מצייר לעצמי, שהדבר, שאנו מכנים אותו בשם 'הצרכים האלמנטאריים' של אדם רגיל – אותו הדבר, שהיום הוא צריך להילחם עליו ולבקש פרנסה ולהרעיש עולמות, כשאינו מוצא פרנסה זו, – כולל חמש דברים: אוכל, דירה, בגדים, האפשרות לחנך את הילדים והאפשרות להתרפא במקרה של מחלה. בעברית אפשר לסמן דבר זה בקיצור: מזון – מעון – מלבוש – מורה – מרפא: 'חמש פעמים מ'. ביחס לכל אחד מן הצרכים הללו קיים בכל מדינה ובכל תקופה מושג ידוע על מינימום מספיק. וחובתה של המדינה, על פי 'תרופתי', צרכיה להיות: כל אדם, שמודיע, שהוא דורש את 'חמש המימין', צריך לקבל אותן. זהו הראשון משני החוקים 'שלי'. מכאן יש להסיק, שבידי המדינה צריכה להיות תמיד האפשרות לספק את 'חמש המימין' לכל אותם האזרחים, שידרשו אותן."[10] בכך טען שהמדינה היא מכשיר "לשמירה על זכויות הפרט והמדינה היא למעשה התאגדות של פרטים למען עתיד טוב יותר". ז'בוטינסקי מבטא בחלק ממאמריו את הדפוס המוכר של המאה ה-19 המעוגן באמונה שברגע שישתחרר האדם מכבלי השלטון העריץ והעוני, תבונתו תבנה עולם חדש, והאמין ברעיון כי יש לשחרר את בני האדם ולאפשר להם לממש את הפוטנציאל התבוני שלהם, כל אחד בדרכו, וכך תהא החברה לפלורליסטית יותר, "אני חש כי זמנו [של הליברליזם] הולך ובא: אני סבור, כי בעוד חמש שנים בערך יתמכו בו המוני נוער נלהב, ועל סיסמותיו יחזרו בכל רחבי תבל באותה היסטריה, שעשו כן לגבי הקומוניזם לפני חמש שנים, ולגבי הפשיזם היום; אלא שההשפעה תהיה עמוקה יותר, מכיוון שהליבראליזם מושרש בטבע האדם, שלא כאותן דתות הקסרקטין."[11]

היבט אחר בהשקפה הליברלית של ז'בוטינסקי הייתה דעתו לגבי המונח 'גזע'. ז'בוטינסקי טען כי יש הבדלים בין גזעים והגזע הוא המרכיב המהותי של הלאום מעבר לקריטריונים האחרים כמו שטח, שפה, היסטוריה ותרבות משותפת. עליונותו של גזע מתבטאת ביכולתו לשמור על יחודו ותרבותו מפני השפעות זרות. אולם הוא הדגיש כי כל העמים שווים בערכם, ופסל על הסף את התיאוריה של גזעים טהורים או גזעים הנעלים על אחרים, "כמעט כל לאום יש לו 'מתכון גזעי' מיוחד, המשותף לכל יחיד ויחיד שבתוכו; מבחינה זו […] הלאום והגזע כמעט חופפים זה על זה.[12] אין בכלל גזעים עילאים ונחותים. לכל גזע תכונות משלו, פרצוף משלו, צירוף כשרונות משלו; אולם מבוטחני, כי אילו אפשר היה למצוא קנה מידה מוחלט להעריך בדייקנות את הסגולות המיוחדות הטבועות בכל גזע, כי אז היה מתברר בדרך כלל, שהגזעים כולם שווים בערכם בקירוב."[13]

ז'בוטינסקי תמך בהנחה הלאומית שהאומה היא המבנה הרצוי לאדם לשם הגשמתו העצמית, וראה בה גוף טבעי אליו משתייך הפרט, כמו שכל אדם נולד לאם ואב כך הוא נולד לעמו, ורק במסגרתו, בהקשר הרחב והלאומי והזיקה של האדם לתרבותו הייחודית, יכולה להיווצר המסגרת לביטוי עצמי בתוך זו הקולקטיבית מבלי שהאחת תגרע מהאחרת או תכפה האחת על השנייה.

[1] "Homo Homini Lupus", כרך "אומה וחברה", עמ' 256.
[2] שם, עמ' 259.
[3] שם, עמ' 260.
[4] שם, עמ' 265.
[5] "רעיון בית"ר", כרך "בדרך למדינה", ע"ע 312 – 313.
[6] שם, ע"ע 312 – 314.
[7] "עגלת ה'כלי הזמר'", כרך "בדרך למדינה", עמ' 271.
[8] עולמו של ז'בוטינסקי, עמ' 161.
[9] "סיפור ימי", "אוטוביוגרפיה", עמ' 38.
[10] "הגאולה הסוציאלית", כרך "רשימות", ע"ע 297 – 298.
[11] "עולמו של ז'בוטינסקי", עמ' 275.
[12] "גזע", כרך "אומה וחברה", עמ' 126.
[13] "חילופי מחמאות", כרך "אומה וחברה", עמ' 147.

קובי דנה הוא איש חינוך ומורה להיסטוריה. בעל BA בהיסטוריה של המזרח התיכון, MA בחינוך והוראה מאוניברסיטת חיפה. עוזר מחקר ומאסטרנט לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת ת"א, כותב את עבודת התזה על משנת א.ד. גורדון ומלמד במכינת תבור את כתבי הציונות.

קישורים:
עיונים בכתבי הציונות – הוגים ומגשימים
עיונים בכתבי הציונות Zionist Philosophy – עמוד הפייסבוק
אתר 70 פנים לציונות – העמותה להתחדשות ציונית
אי-מייל:
kobedana@gmail.com
דף פייסבוק:
https://www.facebook.com/kobi.dana1