הזמנה לתערוכה
לפני כשנה וחצי הוזמנתי על ידי נציגים ממרכז מורשת בגין לאצור תערוכת אמנות עכשווית במרכז. לכתחילה, כצייר, נקודת הרצון העמוקה שלי טמונה במעשה הציור עצמו ואילו כניסה לכובע של אוצר הייתי עבורי בבחינת 'קפיצה אל הלא נודע' – כמו בציור 'הקופץ מצוקים' ציור שציירתי ב- 2009, דמות קופצת ודואה לשמים / נופלת לתהום.

המחשבות שעלו בשיחות הראשונות בין צוות המרכז לביני לנושא התערוכה התמקדו במיקום של מרכז בגין בתוך 'כתף הינום' /שיפולי גיא בין הינום אל מול כנסיית הדורמיציון בואכה 'הר הבית'.

כידוע, מדובר באחד האזורים הגאו-פוליטיים הרגישים המורכבים והקסומים באזורנו, שהפך את נתוני הפתיחה לפרויקט לטעונים. האפשרות להישר מבט אל העבר המיתולוגי האפל של הנקרופוליס של ירושלים מחד, ומאידך להווה הפוליטי-חברתי של האגן, ניגוד שמייצר תשומת לב אמנותית היסטורית-עכשווית ל'מקומיות' המורכבת בירושלים ריתקה אותי.

עם ההתרגשות, הגיעו גם החששות מגודל הפרויקט השאפתני.
הבנתי שאני צולל ללב המאפליה של הסכסוך על 'זהות' וזיכרון שלנו ושל שכנינו. חשתי צורך להיכנס למהלך כזה עם הרבה ענווה וכפיפות הקומה, ובין השאר, יצאתי לדרך במחשבה שהתערוכה עשויה לעורר 'חשבון נפש' אישי ולאומי כחלק ממהלך תרבותי גדול יותר שקורה בירושלים ושיש לה פוטנציאל לייצר דיון מעמיק ביחס למקום.

בשלב הראשון יצרתי קשר עם מפיקות פסטיבל 'מנופים' ליהיא שולוב ורינת אדלשטיין ונפגשנו בבית הקפה של י.מ.ק.א ביום סגרירי באמצע החורף.
על אף היכרותי רבת השנים עם שתי האוצרות חשתי ביחס קר וחשדני ונאלצתי להתמודד עם שאלות לגבי כוונותיה הנסתרות לכאורה של התערוכה המתוכננת ב'בית מורשת בגין'. נדרשתי לשאלות כגון, האם אני מתכונן לאצור סוג של תערוכה תעמולתית 'ימנית' המקדמת ומיחצ"נת את המרכז? מדוע מעוניין מרכז בגין לקחת חלק בעשיית תערוכה אמנות? מדוע המרכז מבקש להשתתף באירוע אמנות עכשווית בירושלים – אם לא להפיץ את משנתו הפוליטית של מנחם בגין/ בשירות הליכוד ודומיו.
גם כשפרסתי בפני האוצרות את רשימת האמנים ה'חיים' שמתעתדים להשתתף בתערוכה ושאין חשש קל שבקלים שעמדותיהם הפוליטיות של חלק נכבד מהאמנים הללו לא רק שאינן קרובות לימין אלא קרובות יותר ל'רשימה המשותפת', עדיין הייתי חשוד בכוונותיי. הסברתי להן, שכאמן בעל רוח עצמאית ביקורתית אין לי שום עניין לאצור תערוכה עם אג'נדה ברורה מראש, אלא כזו שתפגיש באופן דיאלקטי גישות שונות המייצרות קונפליקט לגבי היחס ל'מקום' רגיש כל כך כמו גיא בן הינום.

זעה קרה החלה לכסות את גופי. איך זה שהפכתי ל'חשוד' בין רגע. הרגשתי מושפל ומבוזה מחוסר הפתיחות ובעיקר מהאטימות. בשלב מסוים החלטתי לוותר. התחלתי להתארגן ליציאה מבית הקפה ואז עצרו אותי השתיים ואמרו בסדר רונן בוא נתקדם זה נשמע לנו דווקא מעניין.

הוחלט שכל הנושא הלוגיסטי: האכסניה, תקצוב התערוכה והקמתה יהיה תחת המטריה של מרכז מורשת בגין ובתאום עם האוצרות/מפיקות 'מנופים' ויתוזמן עם מועדי 'מנופים' 2018, הפרסום, הקטלוג והשאטלים ביום הפתיחה.

הגרעין המרכזי של התערוכה הורכב מרשימת אמנים שעיסוקם בגיא בן הינום איננו מעשה חד פעמי. חלק מן האמנים אינם עוד בין החיים: מרדכי ארדון, לאופולד קרקוואר, אברהם אופק ומנשה קדישמן  ואחרים- אמנים חיים הפועלים בשדה האמנות הישראלי כמו אסי משולם העוסק במסדרי טומאה ובפסלי 'מולך', לנה זיידל שעוסקת במקומות הקדושים בירושלים ובדימויי זאבים הפורצים להר הבית ואלכס קרמר שעסק בתערוכה שלמה בשנות ה-90 בגיא בן הינום. יצרתי קשר עם אוספים ציבוריים, עם אמנים ועם קרובי משפחה של אמנים על מנת לברר התכנות שאילת עבודות מסוימות לצורך התערוכה. ברוב הפניות נתקלתי ברצון טוב ובשיתוף פעולה.

במקביל לליקוט הדימויים המתוכננים להיות מוצגים בתערוכה, ערכתי ביקורים במרכז בגין בניסיון לאתר חלל מתאים להתמקמות התערוכה. קבלתי אישור להשתמש בכל חללי הבניין הכולל: קירות מדרגות וחללי המעבר השונים והתמלאתי שמחה. אולם, מהר מאוד התברר שהאישור אינו מאפשר לחבר לקירות המצופים אבן אמצעי תלייה כלשהם. מעבר לכך, מרבית הקירות כבר מעוטרים בשלטי הכוונה או בשלטי זיכרון והנצחה מסוגים שונים שאין אפשרות להסירם. הסתובבתי לאורך שעות בבניין, לעיתים בליווי של עובדי המרכז, רציתי להבין את החלל מהקרביים. רציתי בעיקר להרגיש את המקום.

עם הראש בקיר

לצורך בדיקת האופציה הראשונה, התחלתי מקומת המרתף, אזור הארכיון (קומה 1) וטיפסתי למעלה לקומה (2), המבואה לאודיטוריום וחלל התערוכות המתחלפות בסמוך לאזור מוזיאון בגין. זהו חלל מעבר  מעוקל הנגמר בקיר בכניסה לאודיטוריום. לחלל זה יש גם חיבור למרפסת פטיו הסגור בוויטרינה ומדרגות שעולות לקומה כניסה באזור המרפסת של המסעדה.

כלי העבודה שברשותי ניסיוני כאדריכל סייע בעדי לבצע מדידות במקום. במהרה, הבנתי שהאפשרות להקים תערוכה אודות גיא בן הינום במרתף בניין אינה סבירה בעליל.

בדקתי את האפשרות להשתמש בפטיו הצמוד לחלל ולהמשיך למעלה במדרגות לאזור המרפסת של המסעדה הפונה לנוף ובכך לייצר חיבור בין שני המפלסים. אולם הסתבר שבמדרגות המחברות בין החללים חסומות בחפצים ומשמשות כמחסן למסעדה. נבחנה האפשרות לפנות את המדרגות אך הובהר לנו שהדבר אפשרי רק ביום הפתיחה- ובמידה והמסעדה לא תפתח באותו ערב. לא יכולנו לתכנן תערוכה המתפרשת על שני מפלסים כשרק דקות לפני פתיחת התערוכה ניתן לסלק את הציוד מאזור המדרגות ולאפשר את החיבור. חשבתי שנכון לתערוכה שגם הפטיו וגם המדרגות יהיו חללי תצוגה המסופחים לתערוכה כחלל המשכי ולא לתפקד רק כאזורי מעבר 'מתים'. אך  האופציה ירדה (גם היא) מהפרק.

לסיור הבא הבאתי את חברי האמן והצייר דן אורימיאן.

האופציה השנייה  הייתה שימוש בחלל התערוכות המתחלפות בקומת אודיטוריום (הקומה ה-2)  באזור החלל הפתוח  וחיבורו לחלל הכניסה למרכז והלובי דרך החלל הפתוח והמדרגות הרגילות של הבניין. חשבתי שיהיה מעניין לנצל את החלל הפתוח בין שתי הקומות, לעבודת אינסטליישן, את הקיר הגבוה (שיש עליו כיתוב) העובר בין שתי הקומות כקיר להקרנת עבודת ווידאו, ואת חדר המדרגות לעבודת אמנות שתלווה את הירידה/עליה במדרגות. מרכז ההתמקמות יהיה כך באזור הלובי אל מול הנוף. אך, לוגיסטית, התגלה (גם כאן) קיר הברזל במלוא עצמותו: תליית עבודות על גבי הקירות המלווים את המדרגות בלתי אפשרית.  הסמיכות בין אהל המתכת בכניסה למוזיאון בגין לבין המחיצה שעליה קיימת תצוגה קבועה 'הקדימון למוזיאון', בלתי ניתנת לשינוי. עומס האלמנטים בחלל אינם מאפשרים להתמקם עם אינסטליישן בחלל הפתוח ולא ניתן לקלף את הטקסט המודבק על הקיר הגבוה – גם האופציה של כיסוי הקיר בבד ירדה מהפרק.

בשלב הבא הזמנת חברי האדריכל אהד שורק ואת היסטוריון האמנות האוצר והמבקר ד"ר גדעון עפרת לסיורים ובדיקת אופציה שלישית להתמקמות בחלל.

הפעם הוחלט בהמלצתם של גדעון ואהד להתמקם אך ורק בקומת הכניסה (קומה 3) באזור הלובי ובמרפסת לכוון הנוף בצפון מזרח. האתגר שעמד בפנינו היה תליית עבודות כשאין בנמצא קירות והצורך ליצור – יש מאין- גבולות בתוך המרחב  עבור תערוכה.

אזור הלובי מוגדר מצידו האחד באמצעות מעקה החלל הפתוח (sky light) וצמוד לעמדת הקבלה. ממול לעמדת הקבלה נמצאת דלת הכניסה למסעדה ובהמשך ממוקם המזנון הצמוד לחזית שקופה/ויטרינה שחלקה חסום רוב הזמן בוילונות עציצים ופרגודים ובהמשך החזית יש דלת יציאה למרפסת. בהמשך לכיוון מזרח יש עמדת הנצחה עם מחשבים ומחיצות כיתוב מזכוכית חלבית.

כפתרון למרחב הסבוך הזה – עלה רעיון שבלובי של קומת הכניסה יבנה קיר באורך של כ- 6 מטר בין שלושת העמודים הצמודים לחלל הפתוח ובניצב לקיר זה ועד לשורות העמודים הקרובים לויטרינה של היציאה למרפסת ימוקמו 3 קירות בצורת האות ש  בניצב לכיוון הנוף. כל קיר יהיה באורך של כ- 6 מטר. המרפסת שממול לדלת היציאה למרפסת תסופח ותהווה המשך לתערוכה. להפתעתי, על אף המשמעות שהלובי יוקדש לתערוכה בלבד, מרכז בגין אישר הצעה זו. אולם לכך לוותה ההסתייגות המוכרת כי אין לקדוח ברצפה או לקבע את הקירות.

התערוכה שלא הייתה יכולה להיות

 הכניסה לתערוכה תהיה בצמוד  לעמדת דלפק הקבלה. על הקיר הראשון המקביל אל הנוף יופיע שם התערוכה: "גיא בן הינם" (שם זמני), רשימת אמנים וטקסט קצר.

רווח קטן למעבר בין קיר זה למעקה החלל הפתוח מאפשר כניסה לתערוכה.

מצד ימין  לאורך הקיר הארוך הצמוד למעקה החלל הפנימי ימוקמו לפי הסדר מצפון לדרום עבודות נייר של מנשה קדישמן 'עמק הבכא', עבודת רישום בפחם 'עמק קידרון מ- 1926 של ליאופולד קרקואר ורישום קיר של מידד אליהו. במחיצה הראשונה בואכה לתערוכה מכיוון דלפק הכניסה בדופן הפנימי שלה ימוקמו עבודות של דן אורימיאן 'מדורה' /'מחנה' וציור 'ברית מילה לנמרוד' של שי אזולאי משנות ה-2000. בקיר ממול המחיצה הניצבת השנייה ימוקמו ציורי שמן על נייר 'מה היא יפי נוף' ו'השמים שמים לה' מ- 1989 של אברהם אופק. בהמשך הקיר עבודה  'נוף העקדה' מ- 1975 של נפתלי בזם. במרכז החלל ימוקם פסל 'מולך' של אסי משולם לצד פסל 'נמרוד' של יונתן אופק. בהמשך במחיצה האמצעית מצד שמאל ציור 'עמק קידרון' מ-1926 של מרדכי ארדון  ולצידו ציור שמן 'קבר זכריה' של אילן ברוך 2018. ממול במחיצה השלישית והאחרונה ימוקם הציור 'נוף ירושלים' מ-1936  של לדוויג בלום לצידו צילום מסדרת 'לגיטימיות של הנוף' 2002-2015 של הצלם יעקב ישראל. במרכז החלל  תוצב עבודה פיסול /אובייקטים בחומר 'תופים' של ענת בראל ומירי ברנד אלו מיכלים שמתוכם בוקע סאונד תופים תזכורת לתופי עבודת 'המולך' והקרבת הילדים בגיא בן הינום בתקופת בית שני. מצדו האחורי של הקיר האחרון הקרוב לעמדת ההנצחה/ מחשבים ימוקם ציור באדום מסדרת 'גיא בן הינום' מ-1990 של אלכס קרמר. בקיר המאורך הצמוד למעקה של החלל הפתוח מכיוון המעליות  תוצג עבודת הווידאו 'שעיר לעזאזל' של עדן אורבך/עפרת שניתן לצפות בה מרוב חלל המבואה בקומת הכניסה. במרפסת מול המעקה אל הנוף תמוקם עבודה פיסול  'הזאבים' של לנה זיידל. אלו להקת זאבים מענפים השועטים לצפון מזרח – לכיוון הר הבית.

כעת, נותרנו אל מול המכשול הגדול: התקציב. העלויות כללו: תכנון אדריכלי של החלל ברמת הקונספט, חומרים לקירות הגבס/עץ, תאורה על גבי המחיצות עבור עבודות אמנות בדו מימד ועבודות הפיסול על הרצפה ואיש מקצוע שייבצע ויקים את המערך של אזור התצוגה.  

המתנתי לתשובות מהמרכז ולא יכולתי להתקדם יותר. הזמן דחק ומפיקות פסטיבל 'מנופים' נשפו בערפי. נתבקשתי  לתת תשובה ברורה להתכנות של הפרויקט הכוללת טקסט, רשימת אמנים, רשימת עבודות, תאריך וזמן לסיום הקמת הפרויקט, כל זה לצורך שיבוץ התערוכה בקטלוג והתאמת ללוחות הזמנים של הפסטיבל.

לאחר המתנה ארוכה נדרשתי להגיע לפגישה עם נציגי מרכז בגין ונציגי ה'רשות לפיתוח ירושלים' בכיכר ספרא, במטרה לגייס כספים לפרויקט. הכנתי טקסט מנומק ומקצועי. תוך כדי שיחת ההיכרות והצגת הפרויקט, חשתי תחושה מוזרה: לפתע, לא הבנתי מי בעד ומי נגד הפרויקט  הן מתוך אנשי המרכז והן מתוך נציגי הרשות לפיתוח.

שוב, התבקשתי להתאזר בסבלנות (של ברזל) עד לקבלת תשובה לגביי לסיוע הכלכלי מהקרן לפיתוח ירושלים וממקורות נוספים. לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים לברר היכן דברים עומדים והאם יש  תקציב לפרויקט, התקבלה לבסוף התשובה כי 'אין תקציב' והפרויקט יאלץ להידחות למועד לא ידוע.

מיהרתי לכתוב מייל למפיקות 'מנופים' שאני מתנצל על כל ההמתנה הבלתי סבירה ועל כך שלא נוכל לקחת חלק בפסטיבל ושהתערוכה בוטלה בעקבות מסך ברזל בדמות חוסר תקציב.

לחלקו השני של המאמר לחץ כאן