ממשיכים קדימה – מסע אל העבר

שלהי קיץ 2019, שיחת טלפון ועל הצג מרכז בגין. הוזמנתי להשתתף בסמינר חוקרים ואמנים במרכז בנושא  'קיר הברזל'  ונעניתי בשמחה להזמנה. בשיחות מקדימות עם המרכז נשאלתי אם ארצה לכתוב או להגיש כמסמך מסכם לסמינר את ההצעה לתערוכת 'גיא בן הינום' 'התערוכה שלא יצאה לפועל'. עניתי שאחשוב ואתן לו תשובה תוך התקדמות הסמינר. עבורי, 'קיר הברזל' על פי המינוח האדריכלי מדובר בקיר עשוי מחומר קשיח ואטום אך גמיש וניתן לכיפוף ושינוי ולפי פרשנותי מדובר בהבדל בין מבנה מונומנטלי עצום ואטום לבין אוסף מבינים קטנים שניתן לעבור דרכם כ'שדה פתוח'.

מצאתי את עצמי  עסוק בשאלה אחרת לגמרי: מה מלכתחילה עניין אותי  באצירת תערוכה בנושא זה? האם הרצון לחטט בתת מודע הקולקטיבי היה בעצם תירוץ לברר את התת מודע הפרטי שלי? והאם התערוכה לא יצאה לפועל רק בגלל בעיית המימון או שאמת אחרת עמוקה יותר עכבה ובסוף מנעה לחלוטין את קיום התערוכה?

המחשבות ממשיכות ומעמיקות, והחלטתי לצאת למסע אישי 'אל הזיכרון המודחק והמחוק' של המשפחה שלי' הקשור באופן ישיר לגיא בן הינום /קידרון. זאת בתקווה שחיבור מחדש לנושא ועיסוק בחומרים רלוונטים יסייעו בפיענוח השאלה מדוע נמנעה ממני האפשרות לאצור תערוכה הזו.

את המסע פתחתי בשיחה עם אמי בת ה-83, ניסיתי לדלות מעט פרטים לגבי ההיסטוריה המשפחתית של המשפחה במקום. הסתבר שלא קיים כל תיעוד מהתקופות האלו והמידע שקבלתי ממנה הסתכם בכמה פרטים אינפורמטיביים חלקיים ומפוררים. סבתא רבתא שלי הגיעה לארץ מיוגוסלביה בסוף המאה ה-19 כילדה יתומה וגדלה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. סבתי נולדה בבית ברובע המוסלמי ונישאה בגיל 20 לערך לסבי. בשנות ה-20, בעקבות המאורעות הם גורשו/פונו מביתם והעתיקו את מושבם לכפר סילוואן. בסילוואן גרו סבי וסבתי כ-17 שנה, שם ילדו 8 ילדים שחמישה מהם נפטרו בטרם עת. ב- 1936 שנת לידתה של אימי ו'המרד המוסלמי הגדול' הם גורשו/ברחו למקום מגוריהם הבא 'נחלת אחים'.

עם המעט הזה יצאתי לדרך.

 התחלתי ברישומים/מתווים  שנעשו באופן אינטואיטיבי – בעיקר מהזיכרון אישי – משיטוט בעיר העתיקה והרובע המוסלמי בתקופת הילדות מה שהיה חלק משגרת חיי בשנות ה-70. נזכרתי בקטעי סיפורים ששמעתי מסבתי בביקורים בביתה בנחלת אחים בסיום יום לימודים  בגימנסיה ובמעט פרטים שקבלתי מאימי שנים מאוחר יותר ולקראת הכנת טקסט זה.

התחלתי ברישומי הבית ברובע המוסלמי והסמטאות אליו וממנו. רשמתי בכלים של אדריכל ובכלים של צייר לסירוגין. זה המחפש דיוק של פרטים קונקרטיים, כמו מבואה, מדרגות מרפסת, וזה המחפש את רוח המקום והזמן.  התייאשתי מעבודת השחזור והבנתי שאני מנסה לתעד את שאינו. התקשיתי להבין את הלוגיקה של הקמרון המוסלמי התלת מימדי (המצולע) ואת האופן שבו הקמרון מייצר תיקרה שהיא בעצם קיר שהופך לבית ולעומתו את הקמרון של רחוב – השוק החזרתי שבונה את הכיוון המשכי במעלה הסמטה ומחבר את הבתים לחנויות ובין ארץ לשמים. הרחוב נראה לי כמו חיה בעלת אינסוף מפרקים ובעלת מחושים/אלומות אור מכוונים אנכית מהשמיים לארץ כסולם יעקב. ברישומי הסמטאות ה'ויה דה לרוזה' ו'שוק הכותנה' הלכתי לאיבוד כשריבוי והחזרתיות של הקימרונות סוגרים עלי ועל הרישום כסבכה. נזכרתי בסדרת התחריטים, "בתי הכלא של הדמיון" (1761 בקירוב), של ג'ובאני בטיסטה פיראנזי; בתי כלא של סיוטים ותשוקות לא מממשות, המתקיימים בדמיונו של היוצר וכולאים בתוכם חלומות וזיכרונות. פיראנזי, היה ונציאני במקור, חי ברומא וחלם על תחיית העבר המפואר של העיר.

עבודות שמטשטשות את הגבול שבין חלום למציאות.

ברישום אני מנסה לפלס דרך אל מעבר לחומות דרך סדרת שערים המתפקדים כמסגרת בתוך מסגרת עד ליציאה דרך שער האריות. אני רושם את ההליכה בצמוד לחלק המערבי של החומה הנה אני ניצב מול שער הרחמים שנראה כמו כזוג כנפיים הכלואות בתוך קירות האבן הכבדה. משם מביט מזרחה לכיוון הר הזיתים ורואה את גת שמנים כנסיית כל העמים. זוהי  כנסיה ביזנטית שסוגרת בתוכה כנסיה צלבנית-והכנסייה הצלבנית סוגרת בתוכה כנסיה איטלקית 'בבושקה אדריכלית'. מעל גת שמנים נמצאת כנסיית מריה מגדלנה הידועה בשמה העממי  'כנסיית הבצלים' על שום הכיפות המפורסמות של הארכיטקטורה הרוסית הדומה לזו שנמצאת בקרמלין שבמוסקבה. המרחב נפתח ומאפשר התקדמות דרומה בתוך נחל קדרון בואכה לכפר סילוואן. הכפר יושב על צומת בין נחל קדרון לגיא בין הינום. חלק מהבתים מונחים על צלע ההר הפונה להר הזיתים צופה לשכבות הבנויות ממצבות האבן של בית הקברות. חלק מהבתים מפוזרים משני קצוות הנחל. והנה אני מנסה לעלות בעניי רוחי את תמונות  החיים בכפר סילוואן בראשית המאה  איך היו חייהם של סבתי וסבי באותו הבית שבו הם גרו כמעט 20 שנה עד רגע לגרוש בזמן 'המרד המוסלמי הגדול'.

כך, מרישומי סמטאות העיר העתיקה והעמידה מול סילוואן, אני שב לפתחו של גיא בן הנום ולמרכז בגין. בכניסה מחדש למרכז, מצאתי עצמי חוזר לסייר ולרשום את פרטי המבנה בניסיון נוסף לפצח את חידת החללים ובפרט את החלל בו הייתה אמורה להתקיים התערוכה. מהרישומים החוזרים, התחוור לי שהמבנה מתוכנן כך שיסתתר לתוך עצמו ולא יבליט את נוכחותו במפלס שמעל פני השטח. יתכן שלשיטתו של אדריכל המרכז זוהי הדרך לייצר מבנה שמנסה לשחזר את הענווה של מנחם בגין, אך בפועל, התוצאה, מחביאה את המבנה מסביבתו.

ממזרח, כשעולים מגיא בן הינום המבנה יושב על גבי מילוי / חניה וקיר גבוהה המלווה את המדרכה בבחינת 'תתרחקו ממני'.

הכניסה לבניין, ממוקמת בניצב לכיוון ההליכה אל הנוף ומסתתרת ממנו. שתי קירות אבן מוגבהות  מלוות את ההליכה לכיוון הכניסה כמו גם שערי הברזל הכבדים בפתח הבניין מייצרים תחושה של כניסה ל'יעד מבוצר'. משער הכניסה ההליכה לכיוון דלפק המודיעין והלובי מובילים הישר אל מסדרון ארוך המוביל אל פיר המעליות ובהמשך לשירותים וסופו סתום;  לאחר הדלפק של השומרים, נפתח מצד שמאל כיוון לתצפית לעבר המרחב הפתוח של גיא בן הינום וחומות העיר העתיקה. אלא, שבדרך ניצבים קירות ברזל בדמות עמודים בהשפעת לה  קורבוזייה, וילונות, מחיצות ניידות, קירות מסך מאלומיניום גלגול עדכני של הפרופיל ה'בלגי' המוכר לנו מסגנון ה'באוהאוס', ארקדה קמרונית פסבדו רומית המנסה להתכתב עם קמרונות 'המוסלמיים' של האדריכלות המקומית , גדר, עציצים ומעקות, כבלים מתוחים – שימוש  חומרים ברוח התקופה, המצטבר לאוסף אקלקטי של סוגות אדריכליות מתקופות שונות כאשר כל אלה מייצרים חיץ המצטבר לכדי 'קיר אטום', קיר ברזל החוסם את ההפניה לעבר גיא בן הנום, הר-ציון והעיר העתיקה. בסופו של דבר, הבניין מפנה את גבו למרחב הפתוח ואל הנוף התרבותי ההיסטורי ואף מייצר יחס של זרות וניכור לסביבה הקרובה.

מצד מהותו זהו בניין המפנה את עצמו פנימה אל חלל מרכזי פתוח שקדקודו מעוטר ב– sky light  אולם, אור השמיים בקצהו העליון אינו אלא לוחות פרספקס דהויים המשמשים מכסה לקונסטרוקציה הנדסית -מרחבית מורכבת וצפופה כסבכה הנקראת בעגה המקצועית 'מזבחים' החוסמת את המבט לשמיים.

 סביב הגרעין המרכזי וה'לב של הבניין' נמצא ה'החלל הפתוח' המורכב ממסדרונות היקפיים המהווים דרכי גישה לחללים הנמצאים צמוד לדפנות המבנה ומאפשרים בכל רגע מבט פנימה לחלל הפתוח ולמטה. מכל מפלס צופה המבקר על אוהל המתכת המהווה מבואת כניסה למוזיאון בגין.  

מרבית הקירות הפנימיים מצופים אבן ירושלמית שאליהם  מוצמדות  לוחיות הכוונה או לוחיות זיכרון והנצחה. בעמדת המעלית מוצב שלט המראה את תכנית הקומה הנושא את השם 'תכנית מילוט קומה 3- קומת כניסה'.

באחד ממפגשי הסמינר הזדמן לי לשוחח במרפסת  הקומה הרביעית עם יאיר אסולין, הצבעתי לכיוון העיר העתיקה ושאלתי  אותו  האם גם הוא רואה את מה שאני לא רואה? שמרבית הנוף והמרחב לכיוון העיר העתיקה חסום על ידי גדר אבן המוגבהת באופן מוגזם?

 פתאום הכל התחבר לתמונה כוללת שיש משהו כאוטי בארגון החלל \ והבניין כמו לוכד את המסתובבים בו.

לב הבניין הוא המוזיאון הנמצא בקומה אחת מתחת לקומת הכניסה. במובנים רבים המוזיאון הינו 'המרכז' של המרכז ומביא את מורשתו למבקרים במקום. אך הוא נדמה כמסתגר בין קורות המבנה ותחת פני האדמה, כגרעין המתכסה בקליפה תחת קליפה מתנתקת ומנותקת ממושא פעילותו של מנחם בגין, חומות העיר העתיקה והמורשת היהודית ארוכת השנים הנפרסת אל פני המצוק בואכה הר הבית.

מרכז החיים של המבנה אינו פונה ואינו משלב את הנוף הייחודי הנשקף מהבניין, הלב הפועם של המורשת הז'בוטינסקאית של מנחם בגין. אדרבא, המוזיאון, מוקף בקיר ברזל מנותק ומנתק.

האם בהכרח זו דרכו של קיר הברזל? האם ההשקפה הלאומית-ליברלית סופה להתכנס אל עצמה ואין ביכולתה להשתלב בזירה הציבורית? האם התנתקותו החדה של מנחם בגין מהזירה הפוליטית, פרישתם של אנשי ההדר מהליכוד ללא המשך וללא תחליף היא התוצאה ההכרחית של מורשת 'קיר הברזל'? האם לא ניתן היה לקיים מבנה מחשבתי זה בשיתוף ובקשר אמיתי – מזמין ומתכתב – עם הסביבה החיצונית?

האם 'קיר הברזל' זה הוא שחסם את האפשרות להיתכנות של תערוכה העוסקת באמנות היסטורית-עכשווית וב'מקומיות' המורכבת בירושלים, תערוכה המוקדשת ל'זהות וזיכרון' במבנה זה?

 *עבודתי בנושא זה מלווה בסדרה של 20 רישומים בעיפרון על נייר ובעוד סדרה של10  רישומים בטכניקה של שמן על נייר.