בשנים הקודמות, מאז חידוש עצמאותנו, בבואנו להתיחד עם זכרו שהאלמוות של מורה הדור, היינו מקדשים, מדי שנה בשנה, את דברי ההתיחדות לנושאים השונים הקשורים בפועלו ההיסטורי, המשחרר. הלא הם: רעיון חידוש הצבאיות העברית כנגד המגדפים אותו; רעיון המרד המגשים כנגד המלגלגים עליו; רעיון פינוי המוני בית ישראל מן הגולה המכלה כנגד השוללים אותו, ועוד. השתא, גבירותי ורבותי, מלאו שלושים שנה מאז זאב ז'בוטינסקי העמיד את עצמו במרכזה של מערכה מיוחדת, גורלית – גורלית לא רק ליחדים אלא לעם כולו: – על צדק. משום כך, ובהתאם למסורת שנקבעה בתקופת קיום המדינה, נקדיש בערב זכרון זה את דברינו לנושא המיוחד והוא:

זאב ז'בוטינסקי והמלחמה על הצדק.

צדק, גבירותי ורבותי, הוא מושג שמימי וארצי, אלוהי ואנושי. יש צדק במופשטותו ויש צדק בפשטותו. מה המהלל אומר: אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, המחוקק תובע: מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם. מה המפאר מעלה: צדק ומשפט מכון כסאך, צדקתך צדק לעולם, המחוקק גוזר: לא תעשו עוול במשפט. לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתיך. מה החוזה קורא: הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק, המתבונן קובע בעצב: יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו. מה המשבח רואה בעיני רוחו: צדק לפניו יהלך, כהניך ילבשו צדק, עושה המפשט מצווה: ונקי וצדיק אל תהרוג.

לשון אחרת לא מקראית, לא מקורית, דלה, של ימינו ושל שפתותינו: צדק במופשטותו דומה לכוכב שמים; להשיג אותו לא תוכל, לשאוף אליו אתה חייב. ובעצם השאיפה אל הכוכב, המאיר את דרכך, יש מן ההתקרבות אל עשיית צדק.

מבחינה זאת אין המושג סובל כל שם-תואר. האנגלים רגילים לומר "צדק בריטי", בדרך כלל לחיוב, לעתים לשלילה. הקומוניסטים נוהגים לדבר על "צדק סוציאליסטי". אך צדק זה, במופשטותו, אינו סובל לא תואר לאומי ולא תואר מעמדי. מבחינה זה הוא דומה לחרות, שאיף היא איננה סובלת לצידה שום שם-תואר. לוחם החופש ההונגארי, קוסוט, לאחר שהוגלה מארצו, הוזמן להשתת, בחנוכת בית-החרות האמריקנית בפילדלפיה. ומשבא, העיר למארחיו: אל תאמרו בית החרות האמריקנית תקראו לו: בית החרות באמריקה, כי הרי החרות אנושית היא, ואיננה ניתנת להבדלה לאומית או ארצית. וכך הוא הצדק. או שהוא ישנו, או שהוא איננו או שהוא מתגלה או שהוא נדכא.

בפשטותו, צדק הלא היא מלחמה נגד היפוכיו. רבים מני ספור המה, אך הערב, למען העלאת הנושא שלנו, לא נביא אלא ארבעה מהם: רשע, עוול, מירמה ומזימה. המלחמה באלה והשאיפה לעקור אותם, הרי הוא הצדק האנושי בפשטותו. כאבותינו, כנביאים, כחוזינו, כמחוקקינו, כן מורה-הדור, ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי, ידע להבחין בין שני סוגי הצדק ומושגיו – זה במופשטותו וזה בפשטותו.

אם בא אתה למצות את מלחמתו לציונות, זו האמיתית, הרוממה, הממלכתית, המצילה, הגואלת, יכול אתה להעלות בשביל מיצויה פסוק אחד: אני דורש צדק לעמי! דרישה זו מהדהדת מראשית דרכו במאמר האדיר "נגד האפולוגטיקה", שהוא כתבו בשנת 1911, עד לנאון זה מעל גלי האתר, במרכזו של הגיטו הנידון, אשר חלק ממנו שמעתם הלילה עד לעדותו הזועקת בפני הועדה המלכותית דבריטניה מקץ עשרים ושש שנים. למעשה זוהי שירת חייו, תכנם וקדושתם.

במאמר ההוא, "אנטי אפולוגטיקה", כשזאב ז'בוטינסקי יוצא לבני עמו להילחם למען הצדק, הוא קובע במשפט אחד, שאין כמוהו לתמציתיות ולבהירות: "אין אוהבים אותנו לא משום שטופלים עלינו כל מיני האשמות; טופלים עלינו כל מיני האשמות משום שאין אוהבים אותנו". אלה הדברים שהוא הקדיש לחזיון חסר התקדים של עלילת-הדם. והוא מסביר, כמה אנשים טובים. בין המעלילים ישנם, הפונים בהסתייגויות "ליבראליות" אל היהודים ואומרים להם:

"מובן שאין אנו מפקפקים כלל שאתה וקרוביך אינכם יודעים על כך ולא כלום, אך רבניכם אולי יודעים זאת? יש גם טובים מהם המרחיקים לכת בדרך הפשרות ומציגים את השאלה בצורה כזו: אולי זוהי כת מיוחדת במינה בקרב היהדות?"

לאחר שהבחין בין הסוגים השונים הטופלים לעלילת-דם נגד עמנו, החוזרת ונשנית מדור לדור, הוא מציע תשובה לכל ההאשמות, הגערות, החשדות וההלשנות הללו ואלה העתידים לבוא: כלום לא הגיעה השעה שנשלב ידנו על לבנו ונכריז בקול, בבירור, בקרירות ובשלווה, כמין נימוק יחיד מובן וברור לקהל: "לכו כולכם לעזאזאל; מי אנו שנקום להצטדק לפניהם ומי הם הבאים לחקור אותנו?"

עוד נשמע, מקץ עשרים ושתים שנים, הד לדברים האלה, "בקרירות ובשלווה", "כת מיוחדת במינה", כשהגיעה השעה ללחום על הצדק נגד עלילת דם מיוחדת במינה. ואמנם כן, לפני שלושים שנה, הגיעה השעה, – כשזאב ז'בוטינסקי, שדרש כל ימי חייו צדק לעמו, היה נאלץ לדרוש צדק מעמו.

העובדות ידועות. ב-16 ביוני 1933, על שפת ימה של תל-אביב, בליל אופל, נרצח חיים ארלוזורוב, השם יקום דמו. ב-18 ביוני נעצר על-ידי המשטרה הבריטית של פלשתינה-א"י, כחשוד בביצוע הפשע האיום, אברהם סטבסקי, השם יקום דמו; וקצין משטרה יהודי אשר ביצע את המעצר, שמו היה טננבאום, שאל את האסיר: "רוצח למה עשית כזאת" והוא השיב לו בשפת האם הפשטנית: "חף מפשע אנוכי".

מן היום ההוא, במשך ימים ושבועות וחדשים שנים, השתוללה בשיראל עללית-דם, הסתה, שנאת אחים, רשע, עוול, מזימה,מרמה ואלימות. ואז, בימים ההם, יצא זאב ז'בוטינסקי ללחום על הצדק בפשטותו.

ב-9 ביולי 1933 הוא כתב מכתב לאוסקר גוזנברג, הסניגור המפורסם מימי עלילת-הדם של ראשית המאה, זו הנעשית על-ידי גויים נגד יהודים. בין השאר כתב לו, לסניגור אשר שמו הלך לפניו: "יש לי הכרה עמוקה כי משפט סטבסקי – בייליסיאדה". וב-23 ביולי 1933 הוא הוסיף וכתב לו: "אתה פשוט אינך מתאר לך מה הוא להמוני היהודים בפולין משפט סטבסקי, אותה השתלהבות ממש שהיתה לרגל משפטי בייליס ודרייפוס, וההבדל הוא רק בזה שהפעם הדרייפוסארים והזמיסלובסקים יהודים המה". וב-28 ביולי 1933 עוד הוסיף וכתב אליו: "אך יש גם צד שני לענין. כל"השמאל" (זאב ז'בוטינסקי תמיד היה כותב את המלה "שמאל", כלפי גורם מסויים בעמנו, במרכאות כפולות) וגרוריו הכריזו מיד: א) סטבסקי רוצח; ב) אשמים הרביזיוניסטים, או אחת מן הסיעות הרביזיוניסטיות כמו במשפט בייליס: "כת" ונוצרה אווירת שיסוי הידועה לך היטב".

עתה אנו שומעים, בשנת 1933, את ההד המהדהד של הדברים על "כת", על בייליסיאדה ועל דרייפוס יאדה, ועוד.

במכתב אל אוסק גרוזנברג קבע זאב ז'בוטינסקי את ההבדל המיוחד בין משפט דרייפוס לבין משפט סטבסקי, הלא הוא: הדרייפוסארים היו זרים: אלה – יהודים. אך יש עוד הבדלים בין שני המשפטים. ב-23 בדצמבר 1894 נדון דרייפוס למאסר עולם על בגידה וריגול. במרץ 1896 גילה קולונל פיקאר את המכתב הקרוי "פטי-בלה", שהיה מופנה על ידי סוכן גרמני אל קולונל אסטרהאזי, המרגל האמיתי אשר את אשמתו באי השדים נשא שנים רבות היהודי החף מפשע. ב-1898 פירסם אמיל זולה את כתב האישום שלו נגד ממשלתו וצבאו, למען הצדק והאמת, למען כבוד ארצו, ה"ז'אקיז", בספטמבר 1899 ניתן פסק-דין במשפט השני של דרייפוס והוא נדון לעשר שנות מאסר.עשרה ימים לאחר מכן קיבל חנינה מידי נשיא צרפת. אך שוחרי הצדק בצרפת לא נחו, כי האמת איננה מקבלת חנינות; האמת אחת היא, והיא מנצחת. בשנת 1903 שוב נשמעה הדרישה למשפט נוסף. ובשנת 1906 נצחה האמת ופסק הדין בוטל לחלוטין.

עדיין לא ניצחה האמת לחלוטין ביחס לעלילת-הדם של 1933. זה ההבדל השני.

ויש הבדל שלישי. אנא, גבירותי ורבותי, שימו לב לשני תאריכים ברשימת העובדות שהבאתי בפניכם על משפט דרייפוס. האיש החף מפשע נדון בשנת 1894, ואילו אמיל זולה פירסם את ה"אני מאשים" שלו רק ב-1898. ארבע שנים חלפו מאז היהודי ההוא, החף מפשע, נדון על לא עוול בכפו, עד אשר הצליחו לשכנע שוחר-צדק מסוגו של אמיל זולה, שיתן ידו למערכה על פרות לאמת. ידוע כי הוא היסס מאד, הוא אולי לכתחילה האמין בהרשעתו של דרייפוס. הוא לא רצה לסכן את שמו, כתיבתו או מנוחתו. אבל לאט לאט, כשהובאו בפניו עובדה אחר עובדה, עדות אחר עדות, לא מיד בתהליך של שנים – נזעק, יצא למלחמה, הוגלה מארצו, סבל מהמון מוסת, כמעט נסקל באבנים, אך לא נרתע עוד.

זאב ז'בוטינסקי האמין בחפותם של אלה שנערכה נגדם עלילת הדם מן הרגע הראשון, – מן הכרתו הפנימית. הוא את בניו, הוא ידע את תלמידיו. הוא לימד אותם הצלת יהודים וגאולת ישראל, כפי שאנחנו שמענו מפיו, אי שם במזרח פולין, מעבר לעיר הולדתו של אברהם סטבסקי, בעיר פינסק, את הקריאה הזועקת, כאילו יצאה מאריה פצוע: את כל חיי הקדשתי להגנת יהודים ולעת זיקנתי מעלילים עלי כי שלחתי את תלמידי לרצוח יהודים? הוא ידע את תורתו כי אמת ומסירות וצדק ושחרור היא וכי תלמידיו יקדישו חייהם ויסכנו נפשם וישפכו דמם, לא במלחמה נגד יהודים, למען שלטון, אלא במלחמה נגד משעבדים ואויבים וזרים – למען החרות. ולכן היתה בלבו מן הרגע הראשון הכרה, שאי-אפשר היה כלל לעקור אותה, כי אדם זה, אשר נעצר ביום הראשון ב-18 ביוני 1933, חף מפשע הנהו, וכמוהו אבא אחימאיר זכרונו לברכה, וכמוהו צבי רוזנבלט ייבדל לחיים ארוכים. זוהי הכרה שלא תוכל למשש אותה באצבעותיך; זו ההכרה, אשר דחפה את רבנו הקדוש, את הרב קוק זצ"ל, לאחר פסק הדין במשפט הראשון, לזעוק ולהזעיק עולם ומלואו, בהוציאו את המלים העתיקות הנמחיות מתורת האמת, ולהישבע, כי אברהם סטבסקי נקי וצדיק, וההמשך הלא הוא כתוב:: אל תהרוג.

אבל מלבד ההכרה הזו שפעמה בלבו ראה זאב ז'בוטינסקי כבר בימים הראשונים את ההפרה האיומה של שני הכללים שבלעדיהם אין צדק – לא רק אלוהי, אף לא אנושי; לא רק במופשטותו, אף לא בפשטותו. הכלל הראשון: כל עוד לא הוכחה אשמתו של החשוד, של הנאשם, זכאי, חף מפשע הנהו. עמי תרבות מאמינים בכלל הזה, כפי שאנחנו הנחלנוהו להם. רק ברברים, יושבי יערות, או שבי מערות יתכחשו לו. והכלל השני: אשמתו של יחיד, אפילו היא הוכחה, לעולם לא תוטל על קיבוץ; על אחת כמה וכמה אם לא הוכחה.

מתוך הכרה פנימית זו, ובשם שני הכללים האלה יצא למלחמה, בסכנו את הכל, על הצדק בפשטותו. היו קולות בימים ההם מה לו לזאב ז'בוטינסקי ולהגנה על סטבסקי? יתנער ממנו, יסתייג ממנו. וכמו שנאמר על ידי זרים ב-1911, כך נאמר גם לנו: בודאי, אתם אינכם יודעים; לא נאמר שאתם וקרוביכם שמעתם, אבל אולי מנהיגכם, – במקום רבניכם, – יודעים? אולי לא כולכם, אבל אולי יש סיעה, כת ביניכם? זאב ז'בוטינסקי דחה את כל הקולות האלה, כי הוא יצא ללחום על הצדק. ואמנם כן, יש וצדק מוצא את ביטויו במערכה על חייו, על כבודו, על חירותו של אדם אחר בלבד, ואפילו הצדק בגדולתו ובקדושתו בה. במערכה על חייו ועל חפותו ועל צדקתו של אדם אחד – מוצא את ביטויו.

משום כך במערכה זו, סיכן ז'בוטינסקי הכל, את עתידו המדיני, את עמדתו הציבורית, את שמו ועברו, אפילו את נפשו. הן אנחנו תלמידיו, לא רק במו עינינו ראינו אלא על בשרנו חזינו, כיצד המון מוסת, בימים ההם, ניסה לסקול אותו באבנים. כי כזה הוא עמנו. מוליד נביאים – ולימים סוקל אותם באבנים.

אך זאב ז'בוטינסקי המשיך ללחום על הצדק, והוא יכול היה, בשם הכרתו הפנימית ולמען שני הכללים הגדולים, הנצחיים, לכתוב את הדברים האדירים הבאים, עוד ב-21 ביוני 1933, ביום הרביעי בבוקר, בבוקר.

"לו הייתי שם לב למסיתים, הייתי נמנע היום הזה מלהזכיר את הקרבן הצעיר שנפל בתל-אביב וגם מלהביע את השתתפותי בצער על האסון שאירע וןאת שאט נפשי על המעשה הנפשע. אך מכיון שאין אני שם לב לכם, (למסיתים), ארכין קודם כל את ראשי בשקט ובמלוא הדעת והכבוד לפני הקבר הטראגי. היה זה אדם ששירת בנאמנות וביושר את עמו ואת מצפונו. דייקן ואחראי בכל עבודה שלו הוגן אפילו בויכוח, דבר שהוא נדיר מאד במחנהו הפוליטי. ביחוד, בהבלטת יתר הוא הוכיח שבן אדם הנהו. ברגע של מותו, אם אמנם נכון הוא שאלה היו דבריו האחרונים: "לא, לא יהודי"; דאגתו הראשית ברגעים האחרונים של חייו היתה שהחשד לא יפול חס וחלילה על יהודי…

ולהלן: "יחד עם חברי ותלמידי הנני מצהיר: יהיו לשנינה ולקללה הרצח והרותח הארור".

ולבסוף – "ידיד, המשקיף מרחוק אולם גם ידיד החי אתכם מבחינה רוחנית שנים רבות, אומר לכם היום, בלי כעס אך, בקרירות ובאיתנות: שימו קץ להפקרות הזאת".

כך נלחם זאב ז'בוטינסקי על הצדק ומשום שלא נרתע מפני שום סיכון וקרבן במלחמה הקדושה הזאת, זכו תלמידיו מקץ עשרים ושתיים שנה לשמוע הודעה, על סמך תעודות והוכחות, בשנת 1955, כי סטבסקי היה חף מפשע, כי כל העדויות שהופנו נגדו שקר וככזב היו וכל העוול שנעשה לו היו פרי רשע, מרמה ומזימה. את הדברים האלה אמר איש "הגנה" וותיק ששמו ארזי, זכרונו לברכה. ארזי זה, הוא הוא טננבאום מן ה-18 ביוני 1933, אשר בעצרו בשם הממשלה והמשטרה הבריטית את אברהם שלנו, אמר לו: "רוצח למה עשית זאת?".

ובבואם תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, לאור גילוי זה לתבוע מבית הנבחרים בישראל להקים ועדה המורכבת משלשה שופטי צדק באומה, שתחקור את כל הנסיבות ואת כל ההאשמות הקשורות ברציחתו של חיים ארלוזורוב אמנם לא נתקבלה דרישתם עד היום הזה; אולם זכו הם לשמוע מפיו של שר המשפטים, בשם הממשלה שהוא היה דוברה, הודעה לאמור: "מאז זיכוי זה לא היתה לכל אדם כל זכות משפטית או מוסרית להכריז על סטבסקי כעל רוצח ארלוזורוב". בשם איזו ממשלה נמסרה הודעתו זו של שר המפשטים? מי יושב בה? הלא היא רובה ככולה מורכבת מאלה אשר ראש בית"ר, ביום הרביעים, ב-21 ביוני 1933 פנה אלהם ואמר: מכיוון שאין אני שם לב לכם, (המסיתים), ארכין קודם כל את ראשי בשקט ובמלוא הדעת והכבוד לפני הקבר הטראגי".

זוהי הפרשה המיוחדת של מלחמתו של אבינו, מורנו ורבנו, על הצדק, לא רק במופשטותו אל גם בפשטותו. לא רק על זה הנשקף משמים, אלא גם לזה הנראה על פני האדמה. כפי שאמרתי, במערכה ההיא הוא סיכן את הכל, אבל הוא לא נח ולא שקט עד אשר זכה לזיכויים ולשחרורם של כל שלשת הנאשמים – של מורנו ורבנו אבא אחימאיר ז"ל, של אברהם סטבסקי שנשמתו במעלות קדושים ושל צבי רוזנבלט, ייבדל לחיים ארוכים.

גבירותי ורבותי למדנו גם הלילה פרק בהלכותיו ובפועלו של מורה הדור זאב ז'בוטינסקי, נוסיף ללמוד ממנו. כך נוסיף לנהוג עד יומנו האחרון עלי אדמות, את קולו שמענו ואנו מוסיפים לשמוע אותו:

דרשו צדק לעמכם; דרשו צדק מעמכם.

כי זה הרעיון המופשט והפשוט, הממשי והנצחי, המוסתר והמופיע, המודבר והמנצח, הנותן טעם לחיי אנוש, קדושה לפועלו, אחרית לתקוותו: צדק צדק תרדוף.