מאז גלינו מארצנו, אבדנו את ריבונותנו וחיינו כמיעוטים בתפוצות הגולה. לא היתה לנו מדינה שלנו ולא זכינו לשוויון זכויות במקומות מושבנו. היינו תלויים בחסדי זרים. הצדק היה אתנו. כוח לא היה לנו.

התנועה הציונית חוללה מהפכה בכל אלה. ייעודה היה תיקון עוול ועשיית צדק. לא עוד ציפייה סבילה למשיח ותחינות לחסדי גויים, אלא נטילת גורלנו בידינו. לא עוד בקשת צדק מתוך חולשה, אלא בניין כוח ושימוש בו. מנהיגי הצינות הבינו – מי קודם ומי אחר כך – שלמטרת הציונות – הקמת מדינה יהודית –  תהיה התנגדות תקיפה ואלימה של תושבי הארץ הערבים, ואם הציונות היא עניין צודק ואם אנחנו נחושים להביא לרוב יהודי ולמדינה יהודית, לא יהיה מנוס מבניית קיר ברזל של עצמה יהודית שיגן עלינו מפני התקפות המתנגדים. הציונות הבינה את הצורך בשימוש בכוח ונתנה לו הכשר. תביעה צודקת אינה הופכת לבלתי צודקת רק מפני שאין ברירה אלא להשתמש בכוח כדי להשיגה. זו הייתה מהפכה אמתית בהיסטוריה של עמנו.

ואכן, בנינו כוח, בעלייה, בהתיישבות, במערכה מדינית, בכלכלה, בהקמת מוסדות שלטון ואף כוחות לוחמים, מן המחתרות ועד צה״ל. הציונות, בצדק, נתנה לגיטימציה לשימוש בכוח. בלעדיו, לא הייתה לנו מדינה.

ועכשיו, כשיש לנו מדינה וממשלה, איך נבטיח שהשימוש בכוח ייעשה בדרכים צודקות ולמען מטרות צודקות? (גם המטרה וגם הדרך, כנאמר: ״צדק צדק תרדף״).

מקור ההשראה ומוקד ההתייחסות של ראשי הציונות בעת המאבק על הקמת המדינה ועם הקמתה היה התנ״ך. דווקא התנ״ך, לא התלמוד או ההלכה או הדת לכשעצמה. ולא ספר הספרים כולו, אלא דווקא חזון הנביאים, ולא חזון הנביאים כולו (רבים הנביאים ורבים חזונותיהם), אלא -כנאמר במגילת העצמאות שקרא דוד בן גוריון ביום ה׳ באייר תש״ח – ״מדינת ישראל…תהא מושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל״. החרות הצדק והשלום.

ולמחרת אותו היום, נשא מנחם בגין, מפקד האצ״ל שזה עתה יצא מן המחתרת, נאום היסטורי ב״קול ציון הלוחמת״ בו אמר: ״ובמדינתנו פנימה יהיה הצדק השליט העליון, השליט גם על שליטיה… זכור כי גר היית בארץ מצרים – צו עילאי זה יקבע את יחסנו אל שכנינו וצדק צדק תרדף – צו עליון זה יקבע את יחסינו בין איש לחברו.״

שניהם – ורבים אחרים – שבנו כוח והשתמשו בו – רצו מאד במדינה צודקת. הם הבינו את חשיבות המלחמה על הצדק דווקא בעת השימוש בכוח, עם הקמת המדינה ועם בניין מוסדות השלטון שלה.

לשלטון יש כוח. כוח עלול להשחית.

ואכן, נביאינו, מימי אבי הנביאים ואילך, דאגו מאד מכוחו המשחית של השלטון, משלטון ללא מיצרים, משלטון שהצדק אינו מגבילו.

כבר בספר דברים (פרק י״ז 16-18) כשהכתוב מדבר במלך, מזהירה התורה מפני שחיתות שלטונית:

״רק לא ירבה לו סוסים…ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד…״

וכשהעם דורש משמואל (שמואל א׳ פרק ח׳,5-6)

״שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים, וירע הדבר בעיני שמואל…״

והוא מזהירם (פסוקים 11-17)

״את בניכם יקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו…ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאפות ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתכם הטובים יקח… ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח…״

משה ושמואל הבינו כבר בימי קדם את מה שאמר במאה התשע עשרה ההיסטוריון הבריטי הלורד אקטון:

.                   Power tends to corrupt and absolute power corrupts absolutely”

        השלטון, בין אם הוא מלך בחסד האל, או ממשלה שזכתה לרוב, עלול להשתמש בכוחו שלא בצדק. הוא עלול לעשות עוול, לפגוע ביחיד או במעוט, או לנצלו למטרותיו האישיות, מפני שהכוח בידו.

לכן נאמר אצלנו, אפילו לגבי שלטון הרוב (שמות כ״ג 1)

״לא תהיה אחרי רבים לרעות״.

ולכן צווינו (שמות כ״ב, 20) להגן על החלש מפני החזק, על בני האדם מפני השליטים, כגון:

״וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים. כל אלמנה ויתום לא תענון״.

וכן הלאה מצוות עשה ולא תעשה להגנתו ולשמירת כבודו של היחיד.

ואפילו בעת מלחמה, בעת השימוש ההכרחי והקטלני בכוח, קובעת התורה כללים כדי לרסנו.

בפרשת כי תצא אנחנו קוראים (דברים כ״ג 10)  

״כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע״. מה שייכת יציאה למלחמה לחובה להישמר מעשות רע? אומר הרמב״ן ״הישר בבני האדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה בצאת מחנה על אויב, ועל כן הזהיר בו הכתוב ׳ונשמרת מכל דבר רע׳.

ציוויי הצדק מרסנים את השימוש בכוח על ידי המדינה ושליטיה.

ואכן, התנ״ך מספר לנו על שליטים ועל נביאים. על שליטים שלא שמו רסן לשימוש בכוח ועשו מעשי עוול נוראים. ועל הנביאים, הנושאים את קולם – קולו של הצדק – אל מול הכוח, אל מול השליט, מוקיעים את מעשיו ומוכיחים אותו.

(שמואל ב׳ פרק י״א) דוד המלך שכב עם בת שבע אשת אוריה, ומשהתברר שהרתה לו, שלח את אוריה בעלה אל מול פני המלחמה החזקה, כדי שייהרג שם בקרב.

ונתן הנביא מוכיח את דוד שהשתמש בכוח השלטון למעשה עוול ומושל לו את משל כבשת הרש, ודוד נענש. חרב לא תסור מביתו עד עולם.

ומלך גדול אחר, שהתנ״ך לא אוהבו, אחאב, ניצל גם הוא את כוחו הלא מרוסן ופשע. הוא חשק בכרם נבות היזרעאלי, הרגו ולקח את כרמו.

ואליהו הנביא מוכיחו: ״הרצחת וגם ירשת?״

וישעיהו בן אמוץ (פרק א) לוחם בכל כוחו נגד השלטון המושחת:

״שריך סוררים וחברי גנבים, כלו אהב שחד ורודף שלמונים״. הצדק נרמס על ידי כוחם של השליטים, המעמידים פני צדיקים ומרבים תפלה. ואומר להם הנביא בשם האל:

״גם כי תרבו תפלה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו״.

וירמיהו הנביא זועק נגד המלך (פרק כ״ב, 13):

״הוי בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט״

בימי התנ״ך הנביאים – נביאי האמת – היו ״שומרי הסף״, המזעיקים בשער, מרסני הכוח בשם הצדק. והם היו במיעוט, והותקפו ובוזו ונרדפו, אך לא חדלו ללחום למען הצדק.

ובימינו, כשפסקה הנבואה, במדינת ישראל, על מי החובה לרסן את הכוח, לשמור מפני השחיתות השלטונית, מפני ניצול הכוח לפגיעת עוול ביחיד או במיעוט? מי צריך להגן על ערכי הצדק, על החרות ועל השוויון?

מובן שהחובה הזאת מוטלת על כל אדם הגון ואחראי. כל אחד חייב לחנך ולהתריע ולהזעיק. אולם יש מי שבידו הסמכות ולו היכולת ועליו הוטל התפקיד  לעשות זאת. בדמוקרטיה הישראלית הקמנו את מערכת המשפט, מן המשטרה החוקרת ועד היועץ המשפטי ופרקליטי המדינה ועד בתי המשפט. עליהם החובה ולהם הסמכות לרסן את הכוח. ומלחמתם לריסון הכוח השלטוני היא, לעתים, מלחמה קשה ולא פופולרית.

באחרונה כל אלה תחת מתקפה קשה וחזקה, שנועדה לפגוע בהם, בסמכותם וביכולתם להגן על ערכי היסוד של הצדק, על החרות ועל השוויון, על היחיד ועל המיעוט, אותם ערכים שאנחנו, היהודים, לחמנו עליהם כשהיינו בעצמנו מיעוטים בארצות גלויותינו.

ר׳ יהודה הלוי, בספר הכוזרי מתאר את הדיון בין היהודי – החבר – לבין מלך כוזר. החבר מתפאר בהתנהגותם הענווה והלא אלימה של היהודים. אומר לו מלך כוזר: כשיהיה בידכם, תהרגו אף אתם. משיב לו החבר: מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר.

ואכן זהו היום מבחננו המוסרי. כשחזרנו למולדת ואנחנו הרוב, והכוח בידינו, האם נקיים מה שדרשנו שיקויים בנו? האם נדע לקיים מדינה שהיא מופת לעולם ומקור גאווה לנו? האם נדע לשמור על מערכת המשפט המגנה על ערכים אלה, על צדק, על שוויון, על כבוד האדם, על שלטון משרת ולא משתרר, על ממשלה נקיית דעת ולא מושחתת?