נפלאות דרכי הבורא.

פעמים רבות אנו נהנים לחפש ב'דברי ימי עצמנו' את המקריות של השתלשלות החיים. השרירותיות של 'אלו הם חיינו', מציפה בנו רגשות רומנטיים ומעניקה תעודת 'הכשר מיסטית' לבחירה בה בחרנו, לאדם אותו פגשנו וכן הלאה…

הסברים פסיכולוגיסטיים ופרשנויות מגוונות ניתן לתת לבקשה אנושית זו. תופעה זו אינה מוגבלת רק לאנשים שפגשנו או עבודות שהתחלנו, לעיתים היא קורית גם עם פירות מעשינו. כך, דווקא אפליקציה מסוימת, רשת חברתית, יוזמה חברתית וכן הלאה זוכים לדינמיקה של הכרה או הצלחה מפתיעה. מאמרו של זאב ז'בוטינסקי 'קיר הברזל' שפורסם בספטמבר 1923 בעיתון 'ראזסווייט' הוא דוגמא מעניינת למאמר פשוט, ביחס לשאר חיבוריו של הכותב, המקבל משמעות מעין 'קאנונית' ונותר גם מאה שנים אחר כך מטבע לשון מוכר, גם אם מנותק לעתים מהגותו המקורית.

'קיר הברזל' נכתב כתגובה לאתגר שעמד בפני התנועה הציונית בעקבות מאורעות תר"פ ותרפ"א, כאשר אלו עימתו את הנהגת הישוב החדש בארץ ישראל עם תגובת העם הערבי לתנועה הציונית וב(חוסר) תגובתה ניתן היה לראות את אחד הסימנים הראשונים לנסיגתה של בריטניה ממחוייבותה להצהרת בלפור. עיקרו של המאמר הוא ההכרה המוקדמת בכך,  שעל מנת  להקים מדינה יהודית בארץ ישראל התנועה הציונית חייבת לבסס את עוצמתו הצבאית של הישוב היהודי בה. לכך מקדים ז'בוטינסקי שתי הנחות יסוד:

• בארץ ישראל יישארו תמיד העם הערבי והעם היהודי; לא ניתן ואסור לדחוק את את העם הערבי אל מחוץ לגבולות הארץ.
• שוויון זכויות בין העמים הוא יסוד ראשון לכל מדינה שתקום.

ובלשונו: "ככל היהודים, אני מוכן להישבע בשמנו ובשם צאצאנו, שלעולם לא נפר שוויון זכויות זה ולא ננסה לדחוק את רגליהם של הערבים או לדכאם".

לאחר הצגת יסודות אלו, עומד ז'בוטינסקי על התחזית שהערבים יסרבו לפניה הציונית לשלום, בגלל שלהבנתם, תנועה זו מבטאת פלישה יהודית לארץ הערבים. העם הערבי אינו שונה מעמים אחרים, ו"ילידי המקום, בני תרבות ושאינם בני תרבות, תמיד נלחמו בעקשנות בקולוניזטורים".  הבנה זו של המציאות מתנגשת עם התקווה לשלום בעתיד קרוב, ולכן אנו נאלצים לדחות את מימושה בקרוב ולפעול  קודם כל למימוש זכותו של העם היהודי לתקומה בארצו. לכן, עלינו להקים כח מגן, "שאותו לא יהיה בכוחה של האוכלוסיה המקומית להבקיע". ורק כשיבינו שאין בכוחם לבטל את הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, "כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד… רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות, כגון ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר ישות עצמית לאומית". אבחנה זו חלחלה במהלך השנים לתנועה הציונית ורבים ראו ורואים את תפיסת הבטחון של בן-גוריון והטמעתה בתורת הלחימה של צה"ל כיישומה של גישת  'קיר הברזל'.

במובנים רבים אפשר והיה צריך לסיים את החיבור הנוכחי בזאת, ב'קיר הברזל' כאבן דרך חשובה בעיצוב מדיניות הבטחון של מדינת ישראל, וכדרך פעולה הכרחית שאכן צלחה: היתה זו ההכרה בעוצמתה של מדינת ישראל שהניעה את מנהיגי מצרים וירדן לחתום על חוזי שלום עם ישראל ששים ושבעים שנה אחרי מאורעות תר"פ.

בכח הזכות – קיר הברזל כעוצמה מוסרית ותרבותית                   

אולם, כאמור, ולמרות פשטותו, המאמר קיבל מעמד ייחודי בהגות הרביזיוניסטית ובשיח הפוליטי והבטחוני בישראל. עבור בית"רים רבים, צמד המאמרים 'קיר הברזל' והמשכו המוסר של קיר הברזל' הפכו לעמודי התווך ב'קאנון הרביזיוניסטי' והם ניצבים כחובת קריאה אצל כל מי שמבקש להכיר את השקפת עולמו הייחודית של ז'בוטינסקי, הממזגת אידיאלים אנושיים עם הכרה עמוקה במגבלות המציאות. על כן, בשורות הבאות אנסה לבחון את המאמר 'קיר הברזל' כמייצג אופן חשיבה יסודי בהגותו של ז'בוטינסקי ובהתפתחות החשיבה הליברלית בקרב חלק מתלמידיו. 

בחלוף השנים, הוענקה ל'קיר הברזל' משמעות שחרגה מעבר לסוגיית כח צבאי, והתייחסה גם לעוצמה התרבותית והמוסרית של התנועה הציונית. יוסף קלוזנר, מההוגים המשפיעים על התנועה הרביזיוניסטית, כתב במאמר על האקדמיה לאמנות 'בצלאל' ש"אין הארץ שייכת לא למי שכבש אותה באש ודם, ואפילו לא למי שבמקרה נתיישב בתוכה. הארץ שייכת לאותו עם, שהטביע את חותמו עליה". קלוזנר, כז'בוטינסקי, מבהיר, "שאין לנו – ואי אפשר שתהא לנו – מחשבה רעה לגזול מן הערביים איזו זכות שהיא. תשאר, איפוא, רק התחרות החפשית". אם כן, קלוזנר מזהה את המערכה לביסוסה של עוצמה היהודית בארץ ישראל  בקידומה של תרבות לאומית בארץ.

ואם החובה של ישראל היא לקדם תרבות לאומית, השלב הבא יהיה לברר את תוכנה של התרבות הלאומית שאותה קיר הברזל מעמיד. בכתב העת 'האומה' כותב בשנת 1954  יהודה בנארי, ממקימי מכון ז'בוטינסקי בישראל וחבר תנועת החרות, כי "המושג של ראש בית"ר על "קיר הברזל" לא היה מרשם ותשובה מדינית גרידא לבעיה שניצבה בפניו – יחסינו עם הערביים. הוא התבסס על מושג פילוסופי, על עקרון מוסרי נעלה מאד, שהוא עצמו קרא לו "המוסר של קיר הברזל". בנארי ממשיך ואומר, "המדינה אשר תבוא תהיה מבוססת על הערכים הנצחיים של גזענו, אלה אשר מצאו את ביטויים בכתבי ראש בית"ר בנאומיו ובשיריו. המדינה אשר תבוא תהיה מבוססת על הזכות העליונה של היצור האנושי שנולד מלך. ישראל תתפוס את מקומה הראוי לה בין אומות העולם כנושא העקרונות הנעלים של נביאנו". ומה היא אותה תרבות ומוסר לאומי? "המושג הלאומי שלנו, המנטליות של אומתנו, דוחה את האמונה כי יצור אנושי אינו אלא נתין. לא ולא. היצור האנושי הנו גולת הכותרת של היצירה, ובתור שכזה כל אדם הנו מלך […]  הוא אינו יכול להיות נתון למרותו של מישהו – בין על ידי חוק או על ידי תלות כלכלית […] יחד עם כלל העולם, ציפינו כי ישראל תגלה רמת חיים חדשה, חברה המבוססת על עקרונות חדשים, מבוססת על האידיאלים הנשגבים של האומה. אנו ביקשנו חברה חדשה המבוססת על יחסים חדשים בין אדם לחברו ובין אדם למקום".

מילים כדורבנות,  אך לאחריהן,  וקרוב ל 100 שנה לאחר פרסום המושג  'קיר הברזל', לאן הגענו? האם החברה שלנו, שעוצמתה הצבאית עולה על שכנינו, הגשימה את 'קיר הברזל' במלוא משמעותו? האם אכן, כפי שז'בוטינסקי התחייב, שוויון זכויות שורר בין יושבי הארץ?

ניתן, ורבים עושים זאת בחריצות, לבטל את הכח הטמון בקיר הברזל במובנו הרחב. אפשר להתייחס לאדישות הישראלית, ויש שיאמרו אף לאטימותה של החברה הישראלית, ולומר כי היא תוצר של חברה צבאית הנלחמת על קיומה. אולם, בשורות הבאות אבקש להציע, כי עד כמה שהביקורת נכונה, ההסתגרות היהודית בארצנו, שיש המכנים אותה שוביניזם יהודי, אינה תוצר של קיר הברזל אלא איום קיומי עליו.

לעומת מגמה זו, עבור חברי 'תנועת החרות' 'קיר הברזל' היה מניע לשינוי, למאבק לצדק, לשינוי ולתיקון חברתי. ההתנגדות לממשל הצבאי על ערביי ישראל, היה אחד המאבקים הארוכים והחשובים ביותר לשינוי חברתי בתולדות המדינה. מנחם בגין הבין כי אפליה באצטלה ביטחונית אינה מוסיפה לעוצמתה של ישראל אלא פוגעת בה, ולכן בנאום על הצעת החוק שהגישה תנועת החרות לביטול הממשל הצבאי אמר בגין כי הדבר "יוסיף כבוד למדינת ישראל, יוסיף כח למדינת ישראל, יוסיף הכרת יציבות למדינת ישראל, יוסיף פרסטיז'ה בינלאומית למדינת ישראל – אם נבטל את הממשל הצבאי […] וזו, אדוני היושב ראש, הצעתנו". אברהם וינשל, ממנהיגי התנועה הרביזיוניסטית בארץ ישראל עוד משנותיה הראשונות, נימק את התנגדותו לממשל הצבאי ולמען "שוויון-זכויות מלא והשתלבות שלמה של האוכלוסייה הערבית בחיי המדינה" בחיזוק העוצמה של ישראל ולתרומה שעשויה להיות לערביי ישראל בפיתוח הקשר בין ישראל לשכנותיה. כך, בנקודת בוחן חריפה שבה נטען כי היא נסובה  סביב בטחונה של מדינת ישראל והועלה החשש מ'טרור ערבי מבית' (מוכר למישהו?) בחרה תנועת החרות בהנהגתו של מנחם בגין, להתייצב למאבק ציבורי למען שוויון זכויות. זאת, משום ששמירה על זכויות האדם, על בן האנוש כבן מלך, מגבירה את בטחון ישראל, ומעצימה את קיר הברזל.

יתרה מזו, חברה ישראלית שאינה מקפידה על זכויות האדם, על תרבות יהודית, על עליונות המשפט וצדק חברתי מבקעת את קיר הברזל. לכן, קיר הברזל הבית"רי אינו מהווה הצדקה לאטימות והסתגרות חברתית ורעיונית, אלא להיפך, נסיגה כזו היא סימן ראשון להתפוררותו; אדרבא, קיר הברזל הבית"רי עומד על ההדר הבית"רי, על ההכרה כי כל יחיד הוא מלך, ועל הכבוד שאנו רוחשים  כלפי בני שיחנו.

בין האני לזולת

על מנת להבהיר מעט את הרעיון המוזר הטוען כי ההתייחסות לאחר, לזר, היא תנאי לביסוס 'קיר ברזל' אנסה לתארו מכיוון מעט שונה. חודשים ספורים לפני פטירתו של ראש הישיבה בה למדתי, הרב שג"ר, קראתי קטע מכתביו הגנוזים על סוגיה במסכת בבא מציעא, בה נדון הפסוק המקראי "כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך…". לקורא ההדיוט יהיה ברור כי הפסוק מתיר לעובר האורח לאכול מפרי כרמו של אדם אחר רק במידה (בתנאי שלא יאסוף לכליו). אולם, כבר כצעד ראשון חז"ל מצמצמים את ההיתר ל'אכילה חופשית' רק לפועל העובד בכרם חברו.

בהסברו לסוגיה, מתייחס הרב שג"ר לתודעה הגורסת שמכיוון שהאל ברא את העולם, על כן, האדמה בבעלותו ולנו, בני האדם, אין קניין בה. לפיכך, אדם ההולך בטבע רשאי לאכול גם מכרם של חקלאי אחר. מכיוון שכל תבואת החקלאי היא על אדמת האל ומברכתו אין לאיש סמכות להרוויח מאוצרי הטבע שהאל נתן לנו בהם.

על פי הרב שג"ר, כנגד תודעה זו בדיוק יוצאים חז"ל. לשיטתו, רק עיצוב אופיו של האדם כבעלים, המקיף בגדר את אדמתו ומבסס את בעלותו עליה ואת עצמאותו הכלכלית, האחראי על פועלו והפועל באדמתו, היא שתאפשר את מעשה הצדקה. קביעת הגבולות ובעלות פרטית הם אלה שיגלו את טוב הלב שבאדם, או במילותיו הוא, "הרֵעות פועלת לא בכיוון של היתר והסרת מחיצות, אלא דווקא של הגבלתם". זאת ודאי תפיסה מקראית מהפכנית המשתמשת בהכרת הרֵע כרֵע דוקא לביסוס הצד ה"בורגני"". יתרה מכך, אפילו כאשר המקרא מעלה את גאולת הקרקע אחת ליובל שנים, ומצווה עלינו לוותר על בעלות נוספת שרכשנו במהלך השנים, למעשה ישנה הכרה בזכות של כל אדם בישראל לקרקע פרטית ובעמידה למימוש זכות זו לאורך זמן.

התובנה השג"רית מאחורי הלכה זו דורשת התייחסות. לפיה התנאי הראשון לפניה לזולת הוא גיבושה של אישיות ייחודית המאפשרת חריגה מהאני ופניה אל האחר. אם כן, יוצא, כי גישה המבקרת בעלות אישית אינה מאפשרת פניה לאחר, הכרה או אפילו התבוננות בו והיא בוודאי אינה מאפשרת צדקה. טוב הלב האנושי יכול להתגלות רק באדם המודע לצרכיו והיודע את ערכם, אך מוכן לשלם את המחיר לטובת חברו. החריגה האלטרואיסטית מחייבת יציאה מהאנוכי; אך, אנוכיות זו היא תנאי יסוד הכרחי, בלעדיה אין אדם.

בדומה לכך, על אף השוני שבין הפרטי לציבורי, קיר הברזל מאפשר את הקיום הבטחוני הבסיסי שעליו יכולה להתגבש חברה לאומית, תרבותית, סקרנית, הפונה לאחר ומבקשת להכירו. בזכות זה קיר הברזל מאפשר את האתיקה.

סיכום

אך מה על האדם או החברה המוותרים על עוצמתו המוסרית של קיר הברזל? מזניחים את היצירה התרבותית או את הרעיונות של שוויון זכויות או עליונות המשפט?

כאן ראוי להזכיר שוב את דבריו של קלוזנר:  "הארץ שייכת לאותו עם שהטביע את חותמו עליה". חותמו של עם ישראל על העולם ועל ארץ ישראל מושרש בהתיישבותו בגב ההר של הארץ, שבה התנבאו נביאי ישראל והישירו מבט על מורכבותו של בן האנוש. או במילותיו של יעקב חורגין, סופר שכתביו תרמו למחשבה בתנועה הרביזיוניסטית ולהעמקתה: "את האמת רואה היהודי לא בהעדר הרע והמכוער, אלא במציאותם". עבור היהודים, האנושיות, הפניה לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, מבטאת את הזהות הלאומית שנוצקה בארץ ישראל עוד בימי קדם, בה כוחנו התרבותי והיא קיר הברזל שלנו.