ניתוח הסיקור העיתונאי של העלאת עצמותיהם של מקס נורדאו, בנימין זאב הרצל וזאב ז'בוטינסקי לקבורה בישראל בעיתוני 'דואר היום', 'הארץ' 'דבר', 'מעריב', 'חרות' ו'הצופה' הצביע הן על תמורות ומגמות באסטרטגיות העבודה של העיתונים, הן על האידיאולוגיות המסחריות והפוליטיות שהנחו את העיתונים והן על יחסן של כל אחת ממערכות העיתון כלפי שלושת המנהיגים.

6 יולי 2017

עבודת המחקר עליה העניק לי 'מרכז מורשת מנחם בגין' פרס לימודים אקדמי עסקה בסיקור העיתונאי של העלאת עצמותיהם של מקס נורדאו, בנימין זאב הרצל וזאב ז'בוטינסקי לקבורה בישראל בעיתוני 'דואר היום', 'הארץ' 'דבר', 'מעריב', 'חרות' ו'הצופה' בשנים 1926, 1949 ו – 1964. ניתוח הטקסטים העיתונאיים הצביע הן על תמורות ומגמות באסטרטגיות העבודה של ששת העיתונים, הן על האידיאולוגיות המסחריות והפוליטיות שהנחו את העיתונים והן על יחסן של כל אחת ממערכות העיתון כלפי שלושת המנהיגים. העבודה כללה ניתוח של תמונות, כתבות, הספדים, נאומים, ראיונות, פרשנויות, דיווחים מעיתונות זרה, טורי דעה ומאמרי מערכת אשר במרכזם עמדו נורדאו, הרצל וז'בוטינסקי במהלך מסע העלאת ארונותיהם לקבורה בישראל.

על פניו, טקס הלוויה אמור היה להוות אירוע טראגי ועצוב. ברם, בפועל, הכיסוי העיתונאי של העלאת ארונותיהם של נורדאו, הרצל וז'בוטינסקי הצטייר יותר כ"חגיגה לאומית" מאשר כ"אבל קולקטיבי". למעשה, כפי שהשתקף מדפי העיתונים, האקט הסמלי-לאומי של הבאת גופות המנהיגים הציוניים למולדת נתן לגיטימציה להגברת תחושות שייכות וסולידאריות והצטייר כסגירת מעגל סימבולית בתנועה הציונית. המגמה הפרו-לאומית באה לידי ביטוי דרך עיתונאים שתיארו את תחושות של גאווה בגוף ראשון, מיקום המנהיגים בפנתיאון ההיסטורי, פוליטיקאים שהשתמשו בפלטפורמה התקשורתית בכדי להספיד את המנהיגים ולהנציח את מורשתם, פרסום זיכרונות עבר נוסטלגיים וקישור חזונם לצורך מטרות עכשוויות ועתידיות. ראוי להדגיש כי ששת העיתונים, מלבד 'הצופה', יצאו מגדרם בתשבחות שהורעפו על הרצל, עד כדי מחמאות על יופיו החיצוני ואף תיאורו כאל רומאי.

מנחם בגין נושא את ארונו של זאב ז'בוטינסקי, באדיבות מכון ז'בוטינסקי

ניתן לתאר את נימת הסיקור הכללית שהוצגה בעיתונות העברית במהלך העלאת ארונותיהם של נורדאו, הרצל וז'בוטינסקי כנרטיב של האדרה. שכן, הוא שיקף הירתמות למען המפעל הציוני. על פי רוב, הוצג נרטיב מפאר, מהלל ומעריץ והעיתונות מיאנה לתפקד לפי מודל של 'אחריות חברתית' ופעלה בסגנון של 'עיתונות מתגייסת'. כנראה שהשאיפה ליישב ולתחזק את ישראל בשנים 1926, 1949 ו – 1964 הייתה חזקה יותר מכל תחושת שליחות עיתונאית, רצון לחשוף שחיתויות או לבקר את הממשל.

מבחינה אישית, במהלך סיקור העלאת ארונותיהם של שלושת המנהיגים באו לידי ביטוי הבדלים בהתייחסויות אל כל אחד מהם מבחינת היקף הדיווחים ותוכנם. הגם ששלושתם תוארו כמנהיגים חשובים בתולדות האומה, הרצל וז'בוטינסקי "זכו" לכמות כיסוי רחבה יותר מנורדאו. זאת ועוד, על כל אחד מהם סופר נרטיב מסוים: נורדאו הוצג כ"מנהיג קשוח", הרצל נמשל ל"חוזה המדינה היהודית" וז'בוטינסקי נתפס כ"מחייה הצבאיות היהודית". עם זאת, בזמן ששרר קונצנזוס לגבי תרומתם של המנהיגים למפעל הציוני, חלק מן העיתונים חשפו סדקים בפסל חזונם המיוחל של שלושת המנהיגים. ליתר פירוט, אורח חייהם החילוני לא התקבל בעין יפה על ידי 'הצופה'. בנוסף, כיסוי העלאת ארון ז'בוטינסקי גרר פולמוסים, שיקף שסעים חברתיים-פוליטיים וחשף מתחים בין עיתוני 'דבר' לבין 'חרות' בפרט ובין השמאלי ה'מפא"יניקי' לבין הימין הרוויזיוניסטי בכלל.

ברק בר-זוהר הוא דוקטורנט החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה

מגזין 'חרות 2.0' משמש במה למחשבה לאומית ליברלית ומארח כותבים מכל הקשת המחשבתית.
המאמרים המתפרסמים באתר מייצגים את דעת כותבם בלבד והם אינם מייצגים את דעת מרכז מורשת בגין.