14 במאי 1948 | עם קום המדינה - יוצא בגין מהמחתרת ומקים את תנועת חרות

ב-12 במאי 1948, שלושה ימים לפני פינוי השלטון הבריטי מארץ-ישראל, התכנסו חברי מועצת העם בראשות דוד בן-גוריון כדי לדון האם להכריז על הקמת המדינה עם צאת הכובש הבריטי מן הארץ. הידיעות על ההכנות בקרב מדינות ערב לפלישה, כמו גם המחסור בנשק ובציוד, הובילו את חברי המועצה לשקול בחיוב את דחיית ההכרזה. בגין, כמפקד האצ"ל, הודיע שאם חברי מועצת העם לא יכריזו על הקמתה של מדינה עברית יעשה כן האצ"ל, ופרסם את ההצהרה בעיתון המחתרתי "חרות". 'איום' זה סייע לבן-גוריון לגבור על המתנגדים להכרזה מיידית על הקמת המדינה, וההחלטה עברה על חודו של קול. בנאום ששודר ברדיו המחתרתי במוצ"ש, 15 במאי 1948, הודיע בגין: "היו דרושים עשרות דורות של נדודים מארץ שחיטות אחת למדינת פוגרומים שנייה; (…) היה דרוש עמל של דורות חלוצים ובונים; והיתה דרושה התקוממות מורדים, מוחצי אויב, עולי גרדום ונודדי ימים ומדבריות- כדי שנגיע עד הלום."

ב-11 ביוני 1948 יצאה אניית האצ"ל "אלטלנה" מנמל בצרפת ועליה כ-900 עולים ומטען גדול של נשק ותחמושת. כבר חודשים לפני כן עודכנו חברי ה"הגנה" בדבר האוניה ואף התנהל מו"מ עם נציגי הממשלה על חלוקת הנשק שעליה, אך כאשר הגיעה האנייה לתחומיה של ארץ-ישראל, סירבו נציגי המדינה הזמנית לבקשות האצ"ל. עם הגיעה של האנייה לכפר-ויתקין כותר המקום בידי כוחות צבא ולבגין ניתן אולטימאטום של עשר דקות בלבד כדי להחליט על גורלה. בגין ביקש להשיג את נציגי הממשלה הזמנית, אך בעודו מנסה ליצור עמם קשר נפתחה אש עליו ועל האנשים על החוף. בגין עלה על האנייה במטרה להגיע לתל-אביב, אולם מול חוף פרישמן האנייה עלתה על שרטון ונורתה עליה אש מכל עבר. בגין הורה לאנשי אצ"ל שלא להשיב אש, אך בן-גוריון ציווה להפגיז את האנייה. היא התלקחה באש וכל נוסעיה ברחו למים, כשחלקם נורו למוות בעודם בין הגלים.

בגיל 35 הפך מנחם בגין לראש מפלגה: "תנועת החרות מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי" נרשמה במשרד הפנים של המדינה החדשה, ובגין נבחר באופן טבעי לעמוד בראשה. בין מטרות התנועה: שחרור חבלי המולדת משתי גדות הירדן, הקמת מדינת ישראל כמדינה בעלת צביון יהודי, ביצור ערכי הדמוקרטיה ואשרורם בחוקה, הפרדת הרשויות העליונות מן הרשות השופטת וביטול התקנות לשעת חרום והממשל הצבאי. בתחום הכלכלי פעלה התנועה להגבלת הפיקוח הממשלתי בנושא, וליצירת שוק חופשי בשילוב מנגנוני הגנה סוציאליים לנזקקים.
בעשורים הראשונים סבלה התנועה מיחס של דה-לגיטימציה: בן-גוריון קבע כי על הקואליציות לנהוג במדיניות "בלי חרות ומק"י", נמנע מלקרוא לבגין בשמו והתייחס אליו כ'איש היושב ליד חבר הכנסת באדר' ואף כינה אותו 'טיפוס היטלראי'. ברם, בגין הצליח להפוך את "חרות" ממפלגת אופוזיציה נטולת השפעה שלטונית לאופוזיציה ראשית ולבסוף, למפלגה המרכיבה את הממשלה.
בבחירות לאסיפה המכוננת שהייתה לכנסת הראשונה, זכתה תנועת החרות ב-14 מנדטים. רשימה נפרדת, של חלק מהמפלגה הרביזיוניסטית אשר לא קיבלו על עצמם את מנהיגותו של בגין לא עברה את אחוז החסימה, ולאחר הבחירות הוקמה מסגרת חדשה ומאוחדת: ברית חרות-הצה"ר.
מנחם בגין ראה את חובתו באופוזיציה להיות שומר לדמוקרטיה במדינה, והשתדל שלא להיעדר ממליאות וישיבות.