באחרונה רבים הקולות הקוראים להחיל אוטונומיה לפלסטינים כתחליף לרשות הפלסטינית המקרטעת וכחלופה למה שבעיני רבים מן המציעים הוא גרוע בהרבה – מדינה פלסטינית. חלק מן המציעים ללא ספק מכיר לפני ולפנים את תכנית האוטונומיה שהגה ראש הממשלה מנחם בגין בסוף 1977 אך חלק אחר, אולי הרוב, לא מבין את נבכיה ומשמעותה. היום, 25 במאי 2017, מלאו 38 שנים לתחילת שיחות האוטונומיה בהשתתפות ישראל, מצרים וארה"ב.

25 מאי 2017

באחרונה רבים הקולות הקוראים להחיל אוטונומיה לפלסטינים כתחליף לרשות הפלסטינית המקרטעת וכחלופה למה שבעיני רבים מן המציעים הוא גרוע בהרבה – מדינה פלסטינית. במלים אחרות, רעיון האוטונומיה נתפס כפתרון למתח שבין הצורך בסיום הכיבוש לבין האידאל של ארץ ישראל השלמה. חלק מן המציעים ללא ספק מכיר לפני ולפנים את תכנית האוטונומיה שהגה ראש הממשלה מנחם בגין בסוף 1977 אך חלק אחר, אולי הרוב, לא מבין את נבכיה ומשמעותה. היום, 25 במאי 2017, מלאו 38 שנים לתחילת שיחות האוטונומיה בהשתתפות ישראל, מצרים וארה"ב, חודש לאחר החלפת מסמכי האשרור של הסכם השלום בין ישראל ומצרים. השיחות החלו באוניברסיטת בן-גוריון והתקיימו כסדרת מפגשים שאירחו ישראל ומצרים לסירוגין, בכל פעם באתר אחר, אך עם הפסקות ממושכות, כולל פעמיים בהן מצרים הקפיאה את השיחות לחודשים ארוכים – פעם בגלל הצעת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל בקיץ 1980 ופעם בגלל מלחמת לבנון הראשונה, הקפאה שלמעשה הביאה את השיחות לסיום, ללא כל הסכם. בשורות הבאות אנסה להסביר בקצרה מה רה"מ בגין הציע, ומדוע תכניתו נכשלה.

בניגוד לרה"מ גולדה מאיר שאמרה ש"אין עם פלסטיני", מנחם בגין הכיר בקיומו והקפיד כל העת להגדירם "ערביי ארץ ישראל". אולם הוא כפר בזכותם לעצמאות. פלשתינה/ארץ ישראל בגרסתה המודרנית הוגדרה על-ידי חבר הלאומים ב-1920 וניתן לבריטניה מנדט לנהל אותה ולהכינה לעצמאות. זכות ההגדרה העצמית של תושבי הארץ התגשמה בהקמת מדינת ישראל, טען. לאחר מלחמת ששת הימים נוצרה מציאות חדשה ובה ישראל שולטת בכל שטחי ארץ ישראל שממערב לירדן. כל ערביי ארץ ישראל היו עתה בשליטת ישראל, חלקם אזרחיה וחלקם לא. בהיותו דמוקרט ליברלי, בגין לא היה מוכן שתושבי השטחים לא יהיו בעלי זכויות אזרחיות ובראשן זכות הבחירה. על כן, בגין הציע להחיל על השטחים אוטונומיה מבית מדרשו של זאב ז'בוטינסקי, בה הדגש הוא על אוטונומיה בחיי הפרט, למשל שהחינוך יהיה לפי תרבותם של בני המקום ולא החינוך של המדינה הריבונית.

תכנית האוטונומיה שיזם בגין בסוף 1977 כחלק מהצעת השלום של ממשלתו למצרים הייתה איזון בין ערכיו של בגין כציוני השואף שבישראל יהיה רוב יהודי מוצק, רוויזיוניסט החותר לשלמות הארץ בריבונות ישראל ודמוקרט ליברלי התובע זכות בחירה כללית והשתתפות בתהליך הפוליטי לכלל התושבים. לכן בגין הציע לכונן רשות מנהל עצמי (בלעז אוטונומיה) שתנהל את חייהם האזרחיים של הפלסטינים. לא יהיו בסמכותה יחסי חוץ וביטחון, אשר יוותרו בשליטת ישראל, הדגיש. הרשות תיבחר על-ידי התושבים. אולם התושבים יהיו גם בעלי זכות הצבעה לפרלמנט – לכנסת אם יבקשו להיות אזרחי ישראל (ובגין הבטיח שהבקשות תיענינה לפי חוק) או לפרלמנט הירדני אם יבחרו לשמור על אזרחותם הירדנית, שהייתה להם מאז שירדן סיפחה את השטחים ב-1950. התכנית הציעה גם חופש תנועה וחופש מסחר מלאים בכל ישראל והשטחים, וזכות לתושבי השטחים להתיישב דרך קבע בישראל, בדיוק כפי שלישראלים הייתה לשיטתו זכות להתיישב בשטחים. רשות האוטונומיה תורכב מ-11 מחלקות: חינוך, דת, כלכלה, תחבורה, שיכון ובינוי, תעשיה מסחר ותיירות, חקלאות, בריאות, עבודה ורווחה, שיקום פליטים, ומערכת המשפט שתנהל גם את המשטרה. התכנית הוצעה כפתרון זמני לחמש שנים ובמהלכן יתקיים המו"מ על הסדר הקבע שבו ישראל תתבע ריבונות מלאה. עד אז, הדגיש בגין, שאלת הריבונות תיוותר פתוחה על-מנת לאפשר הגעה להסכם שלום עם מצרים.

ברם, האיסור על האוטונומיה להחזיק צבא או לקיים יחסי חוץ נקשר במרכיב מהותי שבגין שלל מהאוטונומיה – שטח. בניגוד למקובל בעולם אז והיום, האוטונומיה לפלסטינים הייתה אמורה להיות ללא טריטוריה, קרי מוסדותיה לא ינהלו שטח כלשהו אלא את חיי הפלסטינים ביישוביהם וברמת הפרט. נטילת השליטה בשטח נוגעת גם לחיים האזרחיים בגלל אדמות המדינה – קרי האדמות שאינן בבעלות פרטית – שישראל קבעה שהיא תנהל אותן ולא רשות האוטונומיה.

בדיוק בנקודה זו נוצר פער בלתי-ניתן לגישור בין עמדת ישראל לבין עמדת מצרים וארה"ב. בגין הציע תכנית שכל רכיביה נועדו לסכל אפשרות שמהאוטונומיה תצמח מדינה. מטרתן של מצרים וארה"ב הייתה לנתק בין ישראל והשטחים בהדרגה כך שישראל לא תשלוט בפלסטינים ולא תהיה לה זכות וטו. מטרתן הייתה שבתום חמש שנות המעבר – קרי שנות האוטונומיה – הפלסטינים יכריעו את גורלם בהתאם לזכות ההגדרה העצמית. אמנם הנשיאים סאדאת וקרטר לא בהכרח רצו שתקום מדינה פלסטינית עצמאית, אבל הם בוודאי רצו שתקום מדינה נפרדת מישראל שתהיה בקונפדרציה או בפדרציה עם ירדן; במלים אחרות מדינה אבל לא עצמאית. המו"מ שהתקיים בשנים 1979 – 1982 אמנם הוליד הבנות בסוגיות רבות וחשובות בעניין האוטונומיה העתידה, אבל נראה שהיעד המדיני של המהלך נותר במחלוקת כשהיה בתחילה. ראוי לציין שבשום שלב לא הוזמנו הפלסטינים להשתלב בשיחות – ישראל דחתה על הסף את האפשרות שאש"ף ישתתף בשמם, אף כי עם קום האוטונומיה היו נציגים הנבחרים משתתפים בדיונים עליה עם ישראל ומצרים – וירדן אמנם הוזמנה אך סירבה. עם סיום שיחות האוטונומיה שקע הרעיון בשיח הציבורי. הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית אמנם נכרכו ברעיון האוטונומיה אך הם הכילו מימד טריטוריאלי שהיה אחד הגורמים המרכזיים שהבדילו בין האוטונומיה אליבא דבגין לבין הרש"פ.

רה"מ בגין ראה באוטונומיה שהציע פשרה בין הלחצים הבינ"ל לבין האידאל שלו ושל מפלגתו באשר לעתיד השטחים. הוא כלל בתכניתו את מירב הזכויות האוניברסליות לפלסטינים כיחידים, אך פסל זכויות לאומיות שמשמען הכרה בזכות הפלסטינים לעצמאות. מבחינתו, כך נראה, האוטונומיה – לו קמה – יכולה הייתה להתקיים הרבה מעבר לתקופת הביניים שיועדה לה (חמש שנים), כנראה כהסדר קבע תחת ריבונות ישראלית. כאמור, בדיוק בגלל האופק המדיני הזה שרק ישראל בראשות בגין הייתה מוכנה לקבלו, השיחות כשלו.

ד"ר זיו רובינוביץ, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומרכז מורשת מנחם בגין