מאז ומעולם הייתה מצרים מרכז לספרות ולפובליציסטיקה של העולם הערבי. כבר בראשית המאה ה-19 קידמה מצרים בברכה את המודרניזציה המערבית ואנשי הרוח במצרים נהנו מחופש רב. אם כן, ראוי לשאול - מה חשבו האינטלקטואלים הגדולים של העולם הערבי על תהליך השלום עם ישראל?

4 מאי 2017

מאז ומעולם הייתה מצרים ומשכילה מרכז לספרות ולפובליציסטיקה של העולם הערבי. כבר בראשית המאה ה-19 קידמה מצרים בברכה את המודרניזציה המערבית, זו שתרמה תרומה רבה להתפתחות התעשייה, הדפוס ובאופן ישיר להתרחבות תפוצת העיתונים והספרים. אנשי הרוח במצרים נהנו מחופש רב, בעוד שמרבית העולם הערבי נותר כבול בכבלי התרדמה, שנחה על המזרח התיכון מאז הכיבוש העות'מאני. בתקופת שלטונו של ג'מאל עבד אלנאצר הושמו העיתונים ועורכיהם תחת פיקוח הדוק, ומרבית העיתונים נסגרו בפקודת השלטון. בראש השלטון עמדו קציני צבא שאסרו כל התבטאות נגד השלטון והעומד בראשו, בעיקר משום שרצו להשתיק קולות שלא תאמו את גישת ההנהגה. מצב זה נמשך לאורך כל תקופת שלטונו של נאצר ובשנים הראשונות לשלטון מחמד אנואר אלסאדאת. סאדאת שלא כקודמו קידם רפורמות נרחבות בחברה ובמשק המצרי בעידן שלטונו צומצם הפיקוח על העיתונים ועורכיהם; ניתן היתר לחידוש הפעילות המפלגתית; הסוציאליזם והחסות הסובייטית נדחקו לקרן זווית; קודמה מדיניות של פתיחות כלכלית והתקרבות למערב.

ההתפתחות המפתיעה ביותר הייתה פנייתו לתהליך השלום עם ישראל, פניה שחצתה את החברה המצרית לשני מחנות. הראשון, זה הליברלי, הביע תמיכה גוברת בתהליך המדיני מתוך הכרה באילוצים הפועלים על מצרים ומתוך הבנה כי המאבק הצבאי לא הניב את התוצאה הרצויה לה. השני, המחנה הרדיקלי ופרו נאצריסטי, התנגד להשלמה עם ישראל משום שראה בה אויב המסכן את מצרים ואת הערבים כולם. לדידם ההתקרבות לישראל באה על חשבון הקשר של מצרים עם אחיותיה ופגע במעמדה כמנהיגת העולם הערבי. בוויכוח פנים מצרי זה, הייתה ידם של מתנגדי המשטר על העליונה, כאשר ההוכחה המוחשית ביותר לכך באה לידי ביטוי ברצח סאדאת ב- 6 באוקטובר 1981.

עם עליית מבארכ לשלטון פעל הוא לייצב את המדינה, החברה ואת הלכי הרוח ברחוב המצרי, לשם כך הוא הסתייע בבכירי ההוגים בארצו. מצרים בתחילת נשיאותו הייתה שרויה במשבר עמוק מבחינה כלכלית, חברתית ופוליטית, עליו ניתן ללמוד מהתבטאות ההוגים, שדנו בסוגיות השונות מעל דפי העיתונות ובספרים שכתבו. יותר מכל בעיה שהדירה שינה מעניו בשנותיו הראשונות הייתה ההתגברות הפונדמנטליסטית במצרים. בניגוד לקודמו, נמנע הוא מקיום מעצרים נרחבים בחיק האופוזיציה בכללותה, אלא מיקד את המאבק באותם קיצוניים שחתרו תחתיו והיו אחראיים לרצח סאדאת. בד בבד, חידש מבארכ את חוקי החירום במדינה, חוקים שהגבילו את התאגדותם של חברי החבורות האסלאמיות, כשהוא נעזר בחכמי הדת בכדי להניע את בני הנוער מלהצטרף לקיצוניים, כמו גם להציג את המשטר במצרים כמשטר אסלאמי הנשען על חוקי השריעה. בד בבד, המשטר החרים כתבים שיצאו נגד הדת, הונהגו תפילות במשרדי הממשל, הוגברו שידורי דת בכלי התקשורת האלקטרונית ולמרות זאת ההתקפה על משטר לא דעכה.

משנתו המדינית-חברתית ביקשה לשלב בין שני קודמיו, נאצר וסאדאת. בתוך כך קידם מבארכ חופש ביטוי גם לנאצריסטים שנרדפו בתקופת שלטון סאדאת. אחד מן ההוגים המובילים בקבוצה זו היה מחמד חסנין היכל, שהושם במעצר בעידן סאדאת ושוחרר בעידן מבארכ. בין כלל הנושאים בהם עסקו האינטלקטואלים במצרים, הקריאה לחידוש הקשר עם העולם הערבי הייתה המשותפת לכולם. מיד עם הגיעו לשלטון, ביקש מבארכ להשיב את מצרים למעמדה משכבר הימים, אך העולם הערבי מיאן לעשות כן כל עוד מצרים שבוייה בהסכם שלום עם ישראל, שנתפס כהפניית עורף לעולם הערבי. ההוגים הליברליים במצרים גרסו, כי מנהיגי העולם הערבי מקובעים בדעתם ואינם מוכנים לקבל רעיונות חדשים כמו השלום עם ישראל. מנגד הוגים מן המחנה הרדיקלי  והנאצריסטים קראו להנהגה לזנוח את תהליך השלום עם ישראל, להתרחק מן המערב ולשוב אל אחיותיה הערביות. אך מבארכ שהתחייב לקיים את ההסכמים שעליהם חתם קודמו, נאלץ לתור אחר דרכים אחרות כדי להאדיר את שמה של מצרים ולהשיבה לפסגת ההנהגה הערבית.

בשנת 1984 יצר מבארכ ערוצי מסחר עם מדינות אפריקה, במטרה ליצור סדקים בחרם הערבי ולהעלות את קרנה של מצרים בעיני מדינות מערב אירופה וארה"ב. מאמציו לפתור את סוגיית הבידוד המדיני והחרם הכלכלי של ארצו הביאוהו להעניק סיוע למדינות מוסלמיות באפריקה שהיו שרויות במשבר כלכלי עמוק. צעדיו אלה הוכיחו לעולם הערבי, כי היעדרותה של מצרים מכינוסי הפסגה והליגה הערבית הוא הפסד לעולם הערבי ולא למצרים, כאשר ההוגים המצריים הצהירו כי ככל שימהרו הערבים להחזיר את מצרים למעמדה הקודם כך ייטב להם. תמורות אלה הובילו לזימונה של מצרים לכינוס הועידה האסלאמית בכווית בשנת 1987, במהלך השנים הבאות הצליח מבארכ להשיב את ארצו למעמד בכיר בעולם הערבי ולמן שנת 1991 הוחזרו כינוסי הפסגה הערבית ומושבי הליגה הערבית לקהיר. האינטלקטואלים במצרים קראו למנהיגי ערב ללמוד מניסיונה הדמוקרטי של מצרים ולהצטרף אליה לתהליך המדיני, כפי שנעזרו בניסיונה הצבאי בשנות השישים.

יחד עם זאת ולמרות תהליך השלום, האינטלקטואלים במצרים הבליטו את ריחוקם האידיאולוגי מישראל ואף הביעו תמיכה רחבה באש"ף ובסוגיה הפלסטינית, כאשר מבארכ בגפו פעל מול ישראל לפתרון הסוגיה הפלסטינית. האינטלקטואלים במצרים השמיעו לא פעם ביטויים כנגד פעולותיה הברוטליות של ישראל ביש"ע, פעולותיה בלבנון, ההתקפה הישראלית על מפקדת אש"ף בתוניס ועוד. מנגד פעולות הטרור שביצעו גורמים פלסטינים זכו לתמיכה רחבה והוצגו כמאבק לגיטימי לשחרור לאומי, כשהם מפנים ביקורת חריפה כנגד מנהיגי העולם הערבי, שאינם עושים די למען העם הפלסטיני. בתוך כך, גייסו ההוגים במצרים את האנטישמיות האירופאית וביקשו להבדיל את ישראל מיתר עמי האזור הערבים. השימוש הרב באנטישמיות באותם ימים הפך את קהיר למרכז האנטישמיות הגדול ביותר בעולם. הוגים מצריים גרסו, כי ישראל משתמשת בזכר השואה כל עוד הדבר משחק לטובתה, היא מחייה את העבר כדי לקבל את כספי השילומים מגרמניה ומנגד פוגעת בפלסטינים באותן שיטות שהשתמשו הנאצים נגד בני עמם. אניס מנצור שהיה מתומכי השלום בראשית דרכו, הפך לאחד מראשי האנטישמיים בארצו ונהג להציג את היהודים כצבועים, רמאים, נוטרי איבה, קמצנים, אנוכיים ומחפשי רע כל היום. לדבריו, בשל תכונות אלה, היהודי לא יכול לשנות את תדמיתו לעולם, ולכן אין לבטוח בו גם כאשר מדובר בהסכמי שלום.

התמורות שחלו במישור הבין-לאומי בשנים 1987-1991 בהם האינתיפאדה הראשונה (1987) ואירועיה שזכו להד התקשורתי נרחב; קריסתה של ברית המועצות; הפלישה העיראקית לכווית בשנת 1990, שהולידה את מלחמת המפרץ והובילה להתגבשות קואליציה צבאית בה חברו מדינות ערביות ומערביות למען שחרור כווית מידי הרודן העירקי. כל אלה תרמו לשינוי הגישה של האינטלקטואלים הערביים כלפי המערב והעניקו מקום של כבוד לניסיונות הפיוס באזור. תמורות אלה הובילו לכינוס "ועידת מדריד" ולקיום שיחות שלום שהיו המבוא להסכמי אוסלו שנחתמו בשנת 1993 ולחוזה השלום בין ישראל לירדן שנה לאחר מכן. אך למרות כל זאת, האינטלקטואלים במצרים לא זנחו את הביקורת על ישראל ועל מדיניותה, והקריאה לגינוי ישראל כמו גם האנטישמיות נותרה בעינה. עד כי ניתן לומר שדעות אלה נטמעו בחברה המצרית והפכו ללחם חוקם של האינטלקטואלים והמדינאים במצרים.

ד"ר חנוך באזוב הוא סובייטולוג המתמחה ברזי המדיניות והאידאולוגיה הסובייטית ובחקר תנועות רדיקליות וארגוני טרור בעולם הערבי.