אחד ממעשיו הראשונים של מנחם בגין כראש הממשלה היה הניסיון להעביר את יום הזיכרון לשואה לתשעה באב וזאת בשל החשיבות הרבה שראה בגין בזיכרון השואה אשר נבעה מגישה הרואה בזיכרון קליפה אשר מגינה על הגלעין, שהוא לקחי השואה. ללא זיכרון השואה יימחו גם לקחיה.

7 דצמבר 2016

גישתו של בגין כלפי זיכרון השואה הייתה זהה לגישת הזיכרון היהודית המסורתית אשר דורשת מהיהודי לראות עצמו שותף, בגוף ראשון, לאירועים מיתולוגיים בהיסטוריה של העם היהודי, כגון יציאת מצרים, מעמד הר סיני, חורבן המקדש והיציאה לגלות. לפי גישה זו, השואה, בדומה לאירועי זיכרון מיתולוגיים אחרים ביהדות יוצאת מתחום העבר המעורפל והופכת להיות חלק מההווה של בני העם היהודי. שיטת הזיכרון שהציע בגין הייתה מהלך שחתר תחת היסודות שהציבו מנהיגי המדינה מהשמאל הציוני. מול אור התכלת העזה שהיה אמור לנקות ולשטוף את סימני הגולה והגלותיות, הציב בגין את זיכרון השואה כדבר שכל יהודי צריך להזדהות אתו, לזכור אותו ולהיות מושפע ממנו. בגין האמין בשיטת הזיכרון היהודית כתעודת ביטוח שתגן על זכר אסון השואה ולקחיו ותחבר אותו לרצף ההיסטוריה היהודית.
החשיבות הרבה שראה בגין בזיכרון השואה נבעה מגישה הרואה בזיכרון קליפה אשר מגינה על הגלעין, שהוא לקחי השואה. ללא זיכרון השואה יימחו גם לקחיה. מאבקיו השונים נגד השילומים ונגד היחסים עם גרמניה נבעו בין היתר מהחשש שעם התפוגגותו של האויב הגרמני עקב תהליכי ההשלמה עמו עלול גם להתערפל ולהישכח זכר השואה ולקחיה. אולם גישתו של בגין, שהפכה את השואה לזיכרון מיתולוגי וחיברה אותה לרצף הזיכרון והזכור היהודי, עזרה להתמודד עם חשש זה. הצמדתה של גרמניה לעמלק, אויבו הנצחי של העם היהודי, הבטיחה את הכנסת השואה לשרשרת הזיכרון היהודית ללא קשר ליחס כלפי גרמניה בהווה הישראלי. גישת הזיכרון של בגין הלכה והתקרבה לזרם הישראלי המרכזי עקב תהליך שבמרכזו שלושה אירועים ששינו את יחס החברה הישראלית לשואה: משפט אייכמן, תקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים ומלחמת יום-הכיפורים. אירועים אלו הובילו רבים מהישראלים לפתח תודעה שבה יש לשואה מקום מרכזי, ובה כל ישראלי יכול לראות את עצמו כאילו היה בשואה, כאילו ניצל ממנה ובכך להתחבר לדרישת הזיכרון המוקדמת של בגין שאותה המשיך להביע לאחר עלייתו לשלטון:

"לא רק יום אחד בשנה, אלא בכל יום ויום ובכל שעה ושעה חייב כל אדם מישראל לראות את עצמו כאילו הוא ניצל מהשואה…"

 

ניתן להגדיר את שנות שלטונו של בגין כ"שלב קיבוע זיכרון השואה" בחברה הישראלית. מתוך גישה זו נבע גם אחד ממעשיו הראשונים כראש הממשלה: הניסיון להעביר את יום הזיכרון לשואה לתשעה באב.
מהלך זה של בגין החל בשיחה שניהל עם הרב סולוביצ'יק בעת ביקורו הראשון בארה"ב כראש הממשלה. בגין העלה את רצונו להעביר את יום הזיכרון לשואה לתשעה באב. הרב טען בפני בגין כי לפי המסורת היהודית אכן נהוג לאחד ימי אבל שונים בתשעה באב. בגין והרב הסכימו שאיחוד ימי הזיכרון, האחד עתיק והשני חדש, יוביל להדגשתם ולחיזוקם של כמה נושאים, ובראשם: הסבל היהודי, הגורל היהודי הכרוך בסבל זה והנצח היהודי. בגין הבהיר את אמונתו שלפיה השואה נמצאת על רצף האסונות היהודיים ואינה אירוע שיש להפריד מהם:

"מבחינה היסטורית זו [היציאה לגלות, א"פ] הייתה תחילתו של הסבל של העם שלנו. עם שפוזר, הושפל, ובסופו של דבר, לפני דור אחד, כמעט ונמחק מבחינה פיזית".

 

בשובו לישראל החל בגין לקדם את תוכניתו. אולם היא זכתה להתנגדות נרחבת של ארגוני ניצולי השואה ושל חברי כנסת. בנאום בכנסת חיבר בגין את השואה ישירות לתשעה באב ולחורבן הבית שהוביל את העם לגלות:

"אם נזכור בתשעה באב את השואה, את חורבן הארץ, את חורבן העם, זה יהיה יום מיוחד בחיי העם במולדת ובתפוצות; זה יהיה יום אבל כן, אמיתי, לא רק בדור שלנו אלא גם בדורות הבאים… רק אז באמת נאחד את העם כולו סביב יום השואה, סביב זיכרון השואה".

 

בגין נכשל בניסיונו להעביר את יום השואה לתשעה באב. אולם בפרספקטיבה היסטורית ניתן לראות שגישתו ורצונו לאחד את העם סביב זיכרון השואה זכתה בניצחון. בתקופת בגין כראש הממשלה תיקנה הכנסת את חוק החינוך הממלכתי והוסיפה את "תודעת זיכרון השואה והגבורה" לקבוצת הערכים שעליהם יש להשתית את החינוך הממלכתי הישראלי. גישתו בגין, שלפיה צריך כל יהודי לראות עצמו כאילו עמד בין היהודים הנרצחים בשואה, הפכה לאחת מאבני הפינה של החינוך הממלכתי בהנהגתו. זהו מהלך רב-חשיבות שהכניס את השואה וזכרה לחוק בעל חשיבות מרכזית בעיצוב זהותה של החברה הישראלית. מהלך זה נמשך עם אלפי בני הנוער הישראלים הנוסעים כל שנה למחנות המוות, עומדים בפתח תאי הגזים ובורות הרצח וחווים בגוף ראשון את חווית הזיכרון היהודית אותה דרש בגין. גישת בגין לזיכרון השואה שבראשית המדינה נראתה כחתרנית הפכה לזיכרון ההגמוני. זהו עוד סימן למהפך שעברה החברה הישראלית מאז שנת 1977.