אחת לזמן מסוים, בוחר ההיסטוריון והפעיל הפוליטי יחיעם ויץ לתקוף את רוה"מ מנחם בגין, אלא שלעיתים נראה כי הפעיל הפוליטי גובר על ההיסטוריון

16 פברואר 2017

במאמרו מיום ג' (14.02.2017) באתר 'הארץ' בחר, שוב, ההיסטוריון והפעיל הפוליטי (מפלגת מרץ) יחיעם ויץ לתקוף את רוה"מ מנחם בגין באופן כה ארסי עד שבניגוד לפעמים הקודמות בהם בחרנו להתעלם, הפעם כאשר מנצל ויץ את זכרון השואה לנגח את בגין אנו נאלצים להגיב.

יחיעם ויץ שאביו רענן היה ארכיטקט תוכנית ההתיישבות שבמסגרתה יושמה הדרה גיאוגרפית כלפי עדות המזרח שהופנו ברובם לאזורי הפריפריה בניגוד לרצונם, נזעק לסתור את כתבתו של עופר אדרת בה תיאר את ההדרה של לוחמי אצ"י במרד גטו ורשה שהודרו על ידי מפא"י מהזיכרון בשל היותם אנשי בית"ר והתנועה הרביזיוניסטית.

ויץ מנסה להפחית מאשמת מפא"י להשכחת לוחמי המרד באמצעות תילי תלים של פסיכו אנליזות בדיעבד בתיבול שברי מידע היסטוריים אשר אינם עומדים במבחן המציאות. ויץ טוען שהתמסרותו של בגין להנצחתם של עולי הגרדום על גבם של לוחמי האצ"י נובעת מטראומה נפשית אשר חווה בעקבות החלטתו שלא לחזור לפולין תחת המגף הנאצי אל מול החלטת מנהיגי תנועות הנוער החלוציות האחרות אשר חזרו לפולין הכבושה בכדי להוביל את 'צאן מרעיתם' אלי קרב. בתור דוגמא ומופת למנהיג כזה מביא ויץ את יצחק (אנטק) צוקרמן אשר היה ממנהיגי "דרור" וחזר לגטו ורשה, שם הפך לסגנו של מרדכי אנילביץ מנהיג המרד.

אך האם בחר בגין שלא לשוב?

בתחילת מלחמת העולם השנייה אכן נמלטו מנהיגי תנועות הנוער החלוציות מידיה של המפלצת הנאצית אל עבר מזרח אירופה בכדי לנסות ולהציל כמה שיותר מאנשיהם ע"י גיוס 'סרטיפיקטים' לעלייה לגאלית או ארגון עליה בלתי לגאלית מאידך.
אולם בעוד מנהיגי תנועות השמאל הורשו להמשיך ולקיים את פעילותם תחת השלטון הסובייטי הרי שמנחם בגין וראשי בית"ר היו תחת מעקב צמוד של המשטרה החשאית הסובייטית. בשנת 1940 כאשר חזר צוקרמן לפולין, בגין נעצר בידי הרוסים והובל לחקירות בעינויים בכלא לוקישקי שם היה עצור שנה עת התנהל משפטו. לאחר שנת חקירות קשה מנשוא, כשבריאותו הולכת ומדרדרת  נגזר דינו של בגין ל-8 שנות עבודות כפייה במחנה עבודה על שפת אגם הפיצ'ורה בסיביר לשם הובל. 

מנחם בגין בעת מעצרו בידי המשטרה החשאית (1940)
מנחם בגין בעת מעצרו בידי המשטרה החשאית (1940)

לאחר שמונה חודשי עבודות כפייה שוחרר בגין בעקבות הסכם בין ממשלת פולין הגולה וברה"מ ובעקבות זאת מיהר להתגייס ל'צבא אנדרס' – צבא פולין החופשית – הנלחם בגרמנים ונשלח לחזית פלשתינה. עובדות אלו ידועות היטב למר ויץ שהחליט להימנע מלהציג לקוראים וזאת על מנת ליצור מיצג היסטורי כוזב.

מנחם ועליזה בגין - עם הגעתו של מנחם לארץ כחייל ב'צבא אנדרס', (1942)
מנחם ועליזה בגין - עם הגעתו של מנחם לארץ כחייל ב'צבא אנדרס', (1942)

על מנת לבצע "וידוא הריגה" בדמותו של בגין ממשיך ויץ  בטענות חסרות שחר על נטישה כביכול של בגין במקרים נוספים:

"מנחם בגין נטש את אנשיו כמה פעמים לאחר מכן: ב–1948, בימי פרשת אלטלנה, ב–1951, כשמפלגתו, תנועת החרות, נכשלה בבחירות לכנסת השנייה, ב–1983, כשנטש את ראשות הממשלה בזמנים קשים." (כך ויץ במאמרו)

כאשר קוראים שורות אלה של ויץ ניכר כי אין אנו עוסקים עם היסטוריון כלל ועיקר אלא עם יריב פוליטי המנצל בצורה צינית אירועים היסטוריים למטרתו האישית.

מפקד האלטלנה אליהו לנקין וקשרית האצ"ל המיתולוגית ציפורה קסל היו עדים שניהם לכך שמנחם בגין (אשר עצם עלייתו על האלטלנה תוך סיכון ממשי של חייו סותרת את כל טענותיו של ויץ) קפץ אחרון למי הים התיכון עת בן גוריון הפגיז את האונייה שהתחמושת בבטנה עמדה על סף התפוצצות וזאת תוך סיכון עצמי רב.

בשנת 1951 כמו גם בשנת 1983 בחר רוה"מ בגין לנהוג באחריות מנהיגותית ולפרוש מתפקידו לא כי הוא 'נטש', כדבריו של ויץ, אלא כי כך עושים מנהיגים – כאשר הם מבקשים לקחת אחריות על מעשיהם.

יואיל נא ההיסטוריון לקחת דוגמא אישית מבגין, לקחת אחריות על מילותיו ולפרסם מאמר סליחה.

מתן חיים הוא מנהל התוכן והניו מדיה במרכז מורשת בגין