מפקד האצ"ל בשנות המרד, מייסד תנועת החרות ומוביל האופוזיציה הלוחמת במשך 29 שנה, מחולל המהפך הדמוקרטי הראשון בישראל, המנהיג שהביא שלום עם מצרים, שהחיל את החוק הישראלי על רמת הגולן וירושלים המאוחדת, שיזם את תכנית "שיקום השכונות" ועוד – אלה הם כמה מציוני הדרך הבולטים בביוגרפיה של מנחם בגין, שבימים אלה מלאו 25 שנה לפטירתו.

כולם או חלקם מוזכרים תמיד, כשמדברים על הישגיו של ראש הממשלה השישי, בכיר תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי. אני כמעט בטוח, שאם הייתה אפשרות לשאול אותו עצמו אילו הישגים הוא היה מונה בפעילותו הציבורית-מנהיגותית, לבטח היה כולל בהם לפחות עוד אירוע אחד – כינונה של ועדת החקירה ממלכתית לפרשת רצח חיים ארלוזורוב בשנת 1933.

זה היה לפני 35 שנה בדיוק. בישיבת הממשלה ב-14.3.1982 נתקבלה הצעת ראש הממשלה מנחם בגין להקים "ועדת חקירה, שתחקור את האשמות  והטענות המחודשות, לפיהן אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט היו שותפים לרצח ד"ר חיים ארלוזורוב הי"ד". המדובר היה בספרו של שבתי טבת "רצח ארלוזורוב" ובמכתב אישי בכתב ידו ששיגר אלי דוד בן-גוריון, ובשניהם – גם בספר, גם במכתב – חוזרת עלילת הכזב בדבר "אשמתו" של סטבסקי.

זו הייתה אולי פעם ראשונה ויחידה, שראש ממשלת ישראל הורה לפרסם ברבים פרוטוקול מלא של ישיבת ממשלה. מדובר באותה ישיבת הממשלה שדנה בנושא ועדת החקירה הממלכתית. ואכן, מרכז ההסברה פרסם את הפרוטוקול בחוברת מיוחדת. "כאן מדובר בעלילת דם" – אמר בדיון ראש הממשלה בגין – "דרייפוס, בייליס, סטבסקי ורוזנבלט. בלי שום היסוס אני אומר זאת ולא גויים העלילו את עלילת הדם אלא יהודים נגד יהודים אחרים, וגורל האומה נחרץ על ידה. לנו יש מכשיר כדי לגלות את האמת, מכשיר חוקי, אובייקטיבי, ולא נשתמש בו? ניתן לכל זה להשתולל? מי יעלה על הדעת עוול כזה? מי יכול להשלים אתו ביום ובלילה?"

בגין המשיך בהתרגשות רבה: "אני הרי עומד לרדת מן הבמה הציבורית בעוד זמן קצר. אפשר לדרוש ממני שארד מהבמה ואשאיר עלילת דם על כנה, כאשר יש לי מכשיר לגילוי האמת?… אני שליוויתי את ז'בוטינסקי לליטא, יכול בשנת 1982 להודיע לממשלה, שאני עומד בראשה, הבה נקים ועדת חקירה, ואני לא אעשה זאת? או שאני אירתע מפני דברי-הבל ורעות-רוח, שאולי מחר יתפרסמו?  זה דבר מיוחד במינו, שקורה אולי פעם באלפי שנים, לא מאות בשנים, בקרב אומה… יגידו מה שיגידו, אך אנו מבקשים להבהיר את העניין, למען הילדים שלנו ושלהם גם יחד ולמען הדורות הבאים".

וכך, ברוב קולותיהם של 11 שרים, ללא מתנגדים ושני נמנעים, נתקבלה הצעת ראש הממשלה להקים את הוועדה, לחקור באופן ממלכתי-משפטי את עניין העלילה – דבר שלא עלה בידו של בגין בשנות האופוזיציה הארוכות, כשביקש לכונן ועדה פרלמנטרית לשם כך. וכפי שצפה, "דברי-ההבל ורעות-הרוח", מאמרי הלעג והבוז, לא איחרו להתפרסם. מעל דפי העיתונים – בגין ב"מעריב" ומחבר הספר "רצח ארלוזורוב ב"ידיעות אחרונות" – התנהל דו קרב פובליציסטי בין השניים, סביב עצם הקמת הוועדה וסביב הפרשה הטראגית עצמה.

באותם מאמרים ופולמוסים, באותו להט, באותו כוח שכנוע, הזכיר ראש הממשלה בגין, בדברו על עלילת ארלוזורוב וההכרח לנקות את ה"נאשמים" מכל רבב, את מאבקו של מורו ורבו זאב ז'בוטינסקי, כשנלחם לכל אורך שנת 1934 במעלילים מהשמאל.

כבנו של "הנאשם השלישי", אבי-מורי ד"ר אב"א אחימאיר שבו הוטחה העלילה כי הסית אידיאולוגית לרצח, הייתי בין הבודדים שעקבו מקרוב ובעקביות אחרי עבודת הוועדה – בראשות שופט בית המשפט העליון (בדימוס) דוד בכור ז"ל וחבריה השופט (בדימוס) מקס קנט ז"ל והפרופסור הרב אליעזר ברקוביץ ז"ל – ב"בית רומנו" בתל-אביב.

גלי בוז ליוו את ישיבותיה – גם מצדם של אלה שלא בהכרח האמינו שהרביזיוניסטים רצחו: מה לנו ומי לנו שנתעסק עכשיו בפרשה היסטורית מלפני 50 שנה ויותר? כלום חסרים אנו בעיות בוערות וכואבות בהווה, שפונים אנו אל מדוויי העבר הרחוק? התשובה לכל אלה הייתה אחת: אין ענייני ההווה עומדים בסתירה לאותו עבר ולאותה פרשה שפילגה את העם, ואין הטיפול בהם מתקפח אך ורק משום שוועדה ממלכתית יושבת על המדוכה בניסיון להגיע אל חקר האמת והצדק.

באולם הדיונים יכולתי לחוש בעליל באווירת האימים של שנות ה-30, מה עבר באותם ימי עלילה על אבי וחבריו, שהואשמו בפשע נורא על לא עוול בכפם. יכולתי לתפוס מדוע כה חשוב היה לשלושה, כמו גם לזאב ז'בוטינסקי ולמנחם בגין,  שבנוסף לפסיקת הזיכוי של בית המשפט הבריטי, תקום ועדת חקירה רשמית במדינת ישראל ותשים אחת ולתמיד קץ להתנצחות המרה בפרשה זו, למען יתר פיוס ואחדות בתוכנו.

רק ב-4 ביוני 1985 פרסמה ועדת בכור את הכרך עב הכרס של דיוניה ושל מסקנותיה – כשבשורה התחתונה היא משיבה על השאלה שנתבקשה על-ידי ממשלת בגין לחקור – לאמור: לא סטבסקי ולא רוזנבלט היו רוצחיו של חיים ארלוזורוב ז"ל. מי כן רצח? – על כך לא השיבה הוועדה, כי לא נתבקשה להשיב על שאלה זו בכתב המינוי שלה.

לעת מועד פרסום דו"ח ועדת בכור, עמד בראש הממשלה שמעון פרס, ראש מפלגת העבודה. הוא קיבל את הדו"ח בלשכתו כמי שכפאו שד, באי-שביעות רצון מופגנת, בלא אומר ובלא דברים. מנחם בגין כבר לא היה ראש הממשלה מאז ספטמבר 1983. בביתו הירושלמי הוא קרא בסיפוק עצום את הדו"ח ומסקנותיו. לא היה לו ספק מה יהיו תוצאות הוועדה המשפטית, האובייקטיבית, הגם שידע כי הימור גדול הוא נוטל בהטילו עליה את משימת הבדיקה של הפרשה ולשים בכך קץ לסאגה המתמשכת זה עשרות בשנים.

מנחם בגין היה ספון בדירתו, גזר על עצמו מאז הפרישה שתיקה בענייני המדינה והתנועה. שיגרנו לו בני משפחתנו מכתבי תודה והוקרה. הנה מה שהשיב לי במכתב שבראשו רק שלוש מילים: "מנחם בגין, ירושלים":

מנחם בגין, המנהיג שעשה רק טוב לעמו בכל מפעלות חייו, שפעל ברוח זאב ז'בוטינסקי בכל דרכיו, תרם תרומה עצומה להוצאת הצדק הסופי אל האור בפרשה כה עגומה וכה אומללה, שיצרה שסעים ובקיעים בעם מאז שנות השלושים וכמו סירבה לרדת מסדר-היום. 35 שנה לאחר שיזם את הקמת ועדת החקירה הממלכתית, אפשר לומר בלא היסוס כי, על אף הצטנעותו ("לא מגיעה לי שום תודה") – מסקנות ועדת בכור היו ניצחונו, ניצחון האמת, ניצחון הצדק.

יוסי אחימאיר הוא יו"ר מכון ז'בוטינסקי בישראל