ישנם זכרונות ילדות שאדם זוכר בעצמו, ישנם כאלו שאינו זוכר אלא ככלי שני, מהסיפור שסיפרו לו עליהם, וישנם כאלו שאינו בטוח אם זוכר הוא בעצמו או שמא רק את הסיפור שסיפרו לו. זכרון שכזה, מן הסוג השלישי, יש לי של עצמי, כעולל בן שלוש, לבוש בדבר מלבד חיתול בד, צועק, קופץ ומריע: "בגין! בגין! בגין!" אל מול הטלויזיה המשדרת בימי בחירות 81, כחבר מרכז-ליכוד ותיק.

זכרון נוסף מגיל מאוחר יותר, מתחילת שנות התשעים, ובו מגיע לכיתתנו תלמיד חדש. המורה פותחת את הדלת ומציגה בפנינו ילד חמוד ביותר, מחייך חיוך רחב עם שיניים לבנות ויפות. לאיש מהנוכחים בחדר אין ספק שמוצאו מהמזרח הרחוק. ילדים, אמרה המורה – הכירו את סינגוואי! (שם בדוי). משפחתו עברה לאחרונה לירושלים מהמרכז, וסינגוואי יצטרף מעתה לכיתתנו.

אבל חזותו של סינגוואי לא היתה ההפתעה הגדולה ביותר עבורנו. הוכנו כולנו בתדהמה כאשר סינגוואי פתח את פיו ודיבר עברית במבטא ישראלי לחלוטין. אני זוכר עד עכשיו, איך כאשר היה מדבר, הייתי עוצם את עיני רק כדי לפתוח אותן שוב, ולהתרגש מהנס שאדם שנראה כ"כ שונה ממך יכול להשמע ממש כמוך. תקופה מסוימת הייתי מנסה לצוד בקולו שביב של פיסת מידע מסגירה, וכלום – הוא היה נשמע, והתנהג ממש כמונו – לכל דבר ועניין. כאשר היה משחק כדורגל (והוא שיחק מעולה) הוא היה גם מקלל כמו שצריך, וידע גם להשיב כהלכה למורים קפדנים יתר על המידה, עם חוצפה ישראלית אותנטית לחלוטין. איש מאיתנו לא הכיר את סיפורו של סינגוואי, רק ידענו שהוא מווייטנאם. אני משער שפשוט התחברנו באופן פשוט וטבעי, ולא התעניינו יותר מידי בהיסטוריה.

הזכרון הבא; השנה 2007, ואני מתחיל את עבודתי ב'מרכז מורשת מנחם בגין'. אני נכנס לראשונה למוזיאון בגין ומתרגש עד דמעות לפגוש מחדש, והפעם באופן מושכל, את הפנים שאני זוכר כילדון מהטלוויזיה. בשלב מסוים אנו נכנסים ל"חדר ראש הממשלה" במוזיאון, שם מתאר הקריין יעקב איילון את המהפכות שחולל בגין עם כניסתו ההיסטורית לתפקיד רה"מ בשנת 1977. הוא אומר כי הדבר הראשון שעשה בגין כראש הממשלה היה לקבל את אניית הפליטים הווייטנאמית לחופי הארץ ולהעניק להם אזרחות. בשלב הזה יכולתי ממש לשמוע את גלגלי המוח שלי מתאמצים לפענח איזה סוד, נתון שרמזיו בצבצו מבין ערפילי הזמן; לאחר כמה שניות הכה הברק – סינגוואי! פתאום הבנתי שחברנו ללימודים, אשר נולד כמונו בשנת 1979, היה ככל הנראה צאצא של אותם הפליטים! לאחר בירור קצר הבנתי כי צדקתי.

עם תום מלחמת ווייטנאם יצאו פליטים אשר חששו לגורלם מפאת השלטון החדש. הם נמלטו בסירות רעועות, ולא מצאו מפלט. 179 פליטים שספינתם נסחפה בלב ים, נימשו על ידי אוניית המשא "יובלי" הישראלית ששייטה במקרה בסביבה. לאחר שהתברר שאין מדינה בעולם המוכנה לקולטם, הודיע ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, שזכר פליטי השואה היהודים המטלטלים בלב ים היה בלבו, על החלטתו לקולטם בישראל, ולהעניק להם אזרחות ישראלית. את הודעתו מסר בגין ב-12 ביוני 1977, ארבעה שבועות לאחר שניצח בבחירות, ושבוע לפני אישור ממשלתו בכנסת. לא זאת בלבד שהורשו להכנס ארצה, הם קיבלו מעמד של אזרחות מלאה ואפילו סל קליטה!

אירוע זה אשר התרחש בדיוק לפני 40 שנה תמיד עורר בי שאלות וספקות – האם בגין לא חשש מפגיעה בזהותה היהודית של המדינה? האם לא פחד מיצירת תקדים מסוכן? לא פעם תהיתי על כך ביני לבין עצמי, ולא מצאתי לכך תשובה. בדקתי ב"פייסבוק" לשם כתיבת כתבה זו, היכן נמצא סינגוואי היום? גיליתי כי הוא אינו גר בארץ עוד. המשכתי בבירור וגיליתי כי רוב רובם של הפליטים עזבו עם השנים את הארץ. חלקם חזרו לארצם וחלקם המשיכו למדינות אחרות בעולם.

כאשר נפגשתי שוב בזיכרונותיי אלו, הבנתי למעשה מחדש את תשובתו של בגין לאותו כתב ששאל אותו מיד לאחר בחירתו; באיזה סגנון הוא מתכוון להיות ראש ממשלה? ובגין ענה מיד – "בסגנון יהודי טוב". מדינה יהודית היתה ללא ספק בראש מעיניו של בגין, אך אין זה מספיק להיות יהודי בלבד, צריך להיות גם טוב.

יוסי סוויד הוא סגן מנהל מחלקת החינוך במרכז מורשת מנחם בגין

מגזין 'חרות 2.0' משמש במה למחשבה לאומית ליברלית ומארח כותבים מכל הקשת המחשבתית.
המאמרים המתפרסמים באתר מייצגים את דעת כותבם בלבד והם אינם מייצגים את דעת מרכז מורשת בגין.