במאמרו "בגין: האיש שהיה לנו 'בית חם'" מתאר משה פוקסמן-שע"ל את דמותו של מנחם בגין כמנהיג אשר מרד נגד מה שהגדיר הסוציולוג הפוסט-מודרני ברוך קימרלינג "שלטון האחוס"לים (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומים־ציונים)", אותה הגדרה רדודה, פשטנית ודמונית המתארת את אנשי תנועת העבודה הארצישראלית כמקשה אחת של אנשים שבאו מאותו רקע חברתי-עדתי-אידאולוגי. הגדרת פוקסמן-שע"ל את בגין כמנהיג של חלקים בציבור הישראלי אשר חשו מנודים במהלך העשורים הראשונים למדינה אמנם נכונה, ואכן בגין היה בעיני רבים דמות של מנהיג ואדם ששילב בחינניות בין דמות היהודי המחובר למסורת היהודית מחד, לבין היהודי המהפכן בעל זקיפות הקומה ומחיה העם היהודי במאה העשרים, מאידך. ואולם פרט לכך, אני מוצא את תיאור דמותו של בגין במאמר כלקוי ומעוות משתי סיבות. האחת, ייחוס שיח עדתי המקשר בין כל יוצאי עדות המזרח לנטייה פוליטית שבגין הוא ממיצגיה, וזאת כאמור רק על פי ייחוס עדתי. ושנית, תיאור מנהיגותו ומשנתו של בגין על דרך השלילה כאנטיתזה למפלגת העבודה ולא באמצעות תיאור המנהיג ומשנתו באופן מקורי, עצמאי ובלתי תלוי ביריביו הפוליטיים. שתי הסיבות הללו יוצאות משורש משותף והוא תיאורו של בגין ומשיכתם של ציבורים שונים למנהיגותו על דרך השלילה ולא דרך החיוב. זאת, כפי שאטען בהמשך, הוא עוול כפול.

ראשית, בבסיס טיעון המאמר ניתן להבחין ביסוד לעומתי-שלילי אשר ניחוח פוסט-ציוני חריף נודף משורותיו, המתבטא היטב בשיח העדתי השזור בו, תוך ייבוא סכסוך אתני זר מהוויה אמריקאית אל תוך כתליה של החברה הישראלית, שהיא אמנם גם חברת מהגרים (על מאפייניה הזהים של חברה שכזו), אך חוץ מעובדה פשוטה זו הרי שכל המציאות הישראלית ומאפייניה שונים באופן מוחלט מזו האמריקאית, בטח ובטח בימי ראשית התהוותה של ישראל לעומת זו האמריקאית והאתוס המכונן של שתי חברות שונות אלו בראשית דרכן. עצם העובדה שפוקסמן-שע"ל פותח בהשוואה זו, והיא נקודת המוצא למאמרו לתיאור בגין כ'בית חם' שהיה 'לנו', דהיינו לעולי ארצות המזרח, מעידה על ליקוי חמור בתפישת המציאות הישראלית בימי התהוותה ואף יותר מכך, על עיוות הדור הנוכחי הלוקה במחשבה דה-קונסטרוקטיבית המשיבה אותנו להלכי מחשבה טרום-ציוניים גלותיים והמפרשת את דמויות הציונות ומכונני התחייה הלאומית בעת החדשה מנקודת מבט פוסט-מודרנית השומטת את יסודות המכנה המשותף של האתוס הציוני, שהיווה את הבסיס ליצירתה של החברה הישראלית, ואף רואה באתוס זה 'שורש כל רע'.

יתר על כן, מאמר זה עושה עוול למנהיג כבגין, שלו היה קורא דברים אלו ניתן לשער כי היה מתמלא תדהמה, שמא הבינו אותו לא נכון… שהרי לא הייתה בכוונתו של בגין ליצור חלוקה פשטנית כזו כפי שעושה הכותב, הוא שאף לאחד את הציבור הישראלי ולא לפלגו על פי שיוך עדתי, זו הסיבה לטענת בגין עצמו ש"בני עדות המזרח ואשכנז לחמו במחתרת זה לצד זה". לכן הטענה של הכותב, לפיה בגין היה כביכול מנהיג 'אשכנזי לא-אשכנזי' שחיבק את עדות המזרח, 'המנודים' על ידי שלטון ההגמוניה של מפלגת העבודה האשכנזית לכאורה, חוטאת בחטא בו הוא מאשים את מתנגדיו. איפכא מסתברא. שכן בגין בתודעתו לא היה "מזרחי" ולא היה "אשכנזי", הוא היה מנהיג יהודי-ציוני-ישראלי שנקודת המוצא לכל פועלו הוא האתוס המשותף של קיבוץ גלויות ושיבת ציון. כלומר, המאבק של בגין לא היה בשלטון ה'אחוס"לים' (כהגדרתו הפשטנית של קימרנלינג המאומצת בחום על ידי הכותב), אלא מאבק של קידום השקפת עולמו תוך ניסיון לקירוב גלויות ישראל על מכנה משותף מאחה ומאחד. ואם אין די בכך, הרי שהכותב מצייר את תפישתו הלאומית-חברתית של בגין על דרך השלילה הלעומתית למחנה היריבים, תנועת העבודה, משל לא הייתה לבגין משנה מדינית וחברתית עצמאית ובלתי תלויה בתנועה האידיאולוגית היריבה. דהיינו, כי מפלגת העבודה היא שעצבה את משנת בגין, ולא בגין עצמו.

הדיכוטומיה העולה מהמאמר יוצרת עיוות היסטורי בלשון המעטה, שכן היא יוצרת חלוקה גלותית של עולי המזרח מחד ועולי אשכנז מאידך. אלו הראשונים – חירותניקים. ואלו האחרונים – מפא"ינקים. להד"ם. המציאות הישראלית בראשיתה הייתה יותר מורכבת מהפשטנות הדיכוטומית המצטיירת בו. אכן, אין להכחיש כי חלק מעולי המזרח היו בהווייתם יותר מסורתיים ולכן התחברו פחות לתנועת העבודה, כפי שהיו גם עולי ארצות אשכנז שהיו חלקם מסורתיים, דתיים או בורגניים בהווייתם ולכן לא התחברו לתנועת העבודה וערכיה, אין חדש בכך. אולם, היו גם עולי מזרח אחרים (לא כל עולי המזרח הגיעו ממרוקו כפי העולה מהמאמר, היו שהגיעו מעיראק, ממצרים, מטורקיה, מסוריה ועוד) היו רבים שכן מצאו עצמם שותפים לעולם הערכים של תנועת העבודה או לכל הפחות גורם שראו בו יעיל בניהול המדינה הצעירה. לראייה אביא סיפור משפחתי, יוצאי מצרים וטורקיה ב-49, שהיו מצביעי מפלגת העבודה לאורך השנים. סבי וסבתי שעלו ממצרים עם קום המדינה הצביעו כל חייהם למפלגת מפא"י (ובהמשך בגלגוליה השונים – המערך והעבודה), סבתי שעלתה מטורקיה בשנת ייסוד המדינה כנערה הייתה ילדת חוץ בקיבוץ, התחברה להווי הקיבוצי ומאז ועד שנות השמונים הייתה ממצביעי המפלגה. הם לא הצביעו למפלגה רק בשל 'הכרטיס האדום' (שכבר פס מהעולם כאשר המשיכו להצביע למפלגה), אלא מפני שהאמינו ותמכו בעולם הערכים או כאמור לכל הפחות בדרכי פעולתה המעשיים בניהול סדרי החברה והמדינה (ואין בטענה זו לומר שלא היו בעיות וליקויים, אך אין בכך כדי להעיד על התמונה הכוללת).

עצם העובדה שכותב המאמר מאמץ את גישתו של הוגה פוסט-מודרני כקימרלינג מעידה על אימוץ גישה פוסט-ציונית המפרקת את החברה הישראלית לעדות לפי תפישה טרום-ציונית גלותית (שהולכת ומשתרשת לאחרונה בשיח הציבורי בישראל), שהמרחק ממנה לציונות (ובטח ל'ציונות של בגין') הוא כמו בין שמים לארץ. בנוסף, מאמר זה עושה עוול גם לנשיא החמישי יצחק נבון, בכותבו כי "עם הודעתו של הנשיא קציר על פרישתו הודיע בגין כי סיעתו תתמוך רק במועמד בן עדות המזרח לתפקיד הרם. בזכות עמדת רה"מ המנוח הצליח יצחק נבון, שכשל בעבר להשיג את תמיכת מפלגתו במועמדותו, להיבחר לנשיא החמישי." המסקנה העולה מפסקה קצרה זו היא כי לכאורה רק בזכות היותו של נבון מרקע משפחתי ספרדי ושאיפתו של בגין בנשיא יוצא עדות המזרח, הוא זכה לכהן כנשיא ולא בזכות עצמו ובזכות הישגיו וכישוריו (ואם נעמוד ביתר דיוק על הרקע המשפחתי של הנשיא נבון, הרי שהיה יליד הארץ, 'צבר', שנולד בירושלים למשפחה שעלתה ארצה בשלהי המאה ה-19, דהיינו נבון ומשפחתו היו כבר שורשיים בארץ). משה שחל, מאנשי הציבור הוותיקים שלנו ובן דורו של נבון, אמר לאחרונה בראיון עם דן מרגלית כי "אני אחד האנשים שלעולם לא השתמש בעניין העדתי כנימוק. בעיני זה פסול מכל בחינה שהיא, לצערי אנחנו קצת חוזרים אחורה לעניין החלוקה השבטית." וזו הייתה תפישת בני הדור, וכך גם בגין. במאמר אף ניכרת מעיין עלילת שווא נגד אנשי העבודה כאילו התנגדו או לא תמכו בנשיאות נבון רק בשל מוצאו העדתי, ואם נאמר מילים חד משמעויות וללא מכבסת מילים – בגלל שהיו גזענים. יותר מכך, הציטוט שמביא הכותב מדברי הסופרת, שבגין "בטוח לא היה אשכנזי" הוא ציטוט בעל ניחוח גזעני בעליל, שמצייר את היהודים עולי אשכנז במתרס אחד מול אלו אחיהם מהמזרח, כאילו אין הם בני עם אחד השב למולדתו ההיסטורית. סביר להניח שבגין עצמו היה מסתייג מאמירה זו.

אם נסכם, על אף שאין ספק כי כוונתו של פוקסמן-שע"ל הייתה טובה, הרי שמאמרו לא עושה טוב לאיש, לא לבגין ומורשתו ולא לחברה הישראלית. במקום להעלות על נס את בגין המנהיג ששאף לאחדות האומה וחתר להגשמת משנתו הלאומית-חברתית המקורית, שאינה תלויה בעניין עדתי או במחלוקת עם אנשי תנועת העבודה אלא יסודותיה בתפישת עולם ערכית ויהודית, הוא מצייר את בגין כמעיין דמות גלותית סקטוריאלית שמשנתה מבוססת על גישה לעומתית על דרך שלילת האידיאולוגיה של המפלגה היריבה ולא כמשנה עצמאית בעלת ערכים חיוביים מקוריים. ועל העיוות בייבוא מציאות של סכסוך אתני זר מאמריקה, שלו ולבעיות החברה הישראלית אין אף קשר מזערי, כבר הצבעתי למעלה. כאמור, פשטנות זו במאמר מתבטאת גם בציור אנשי תנועת העבודה כולם כמקשה אחת של אנשים ממוצא עדתי-חברתי-אידיאולוגי אחיד, כאילו לא היו קולות מגוונים מרקעים שונים בתוך מחנה תנועת העבודה, שהכילה קשת רחבה מאוד של התייחסות לענייני המסורת והדת, ונורמות הקיום של החברה הישראלית המתהווה. ובקיצור נמרץ – בגין היה מנהיג על דרך החיוב ולא על דרך השלילה, וחבל שלא כך נזכור אותו בשנת ה-25 ללכתו.

קובי דנה הוא איש חינוך ורכז התוכן של עמותת 'שבעים פנים לציונות – העמותה להתחדשות ציונית'