שאלות ותשובות

ההתקפה על הכפר הערבי דיר יאסין ליד ירושלים באפריל 1948 לא היתה "טבח". היום, ממקורות ערביים ואחרים, אנו יודעים שמספר הערבים שנהרגו שם היה בין 93 עד ל- 110 לכל היותר. כולם נהרגו בשעת הקרב אשר התנהל מבית-לבית. לא היו שום התעללויות ועל כך מעידים תושבי הכפר עצמם. הכוחות התוקפים הובילו לכניסה לכפר רמקול על מנת להזהיר אותם ואף השאירו דרך מילוט מערבה לכיוון עין כרם. הלוחמים תודרכו שלא לפגוע באזרחים שאינם נושאים נשק. בתום הקרב, הוסעו הנותרים לעיר העתיקה ולא פגעו בשיער מראשם. אמת, הקרב לא נוהל ביעילות ואנשי המחתרות לא היו מאומנים ברמה צבאית מקצועית. הלחימה מבית-אל-בית גרמה לכך כי חדרים רבים פוצצו וזאת הסיבה למותם של רבים אשר לא עזבו את הכפר. בתאריך 9 באפריל 1948, יום ששי, התקיפו כוחות של האצ"ל ולח"י, כ- 120 במספר, את הכפר הערבי דיר יאסין במבואות המערביים של ירושלים (היום, שכונת הר-נוף). הקרב, שהיה חלק במערכה הכוללת על ירושלים והכביש אליה במסגרת מבצע "נחשון", זכה לאישור של מפקד "ההגנה". במאבק על הקסטל, הכוחות הערביים זרמו דרך הכפר. בנוסף לחברי אצ"ל ולח"י, יחידה של הפלמ"ח סיפקה תחמושת ואף סייע בהפגזת בית המוכתר בשלב מסוים. בניגוד לטענות שהושמעו מאז, מספר הקורבנות מקרב תושבי הכפר, וזאת על סמך מקורות ערביים, היו לא יותר מ- 110 וכנראה רק 93. הידיעות על אונס, רצח וביתור גופות והתעללויות אחרות הומצאו בידי תעמולני הוועד הערבי הלאומי, ד"ר חוסיין פחרי אל-חאלידי וחזאם נוסייבה מרשות השידור הפלסטיני. הכפר דיר יאסין מוצג ככפר שקט אשר חתם על ברית אי-לוחמה. אלא שיש לזכור כי ב- 1920, ב- 1929 ובתקופת המאורעות 1936-1939, תושבי הכפר השתתפו בהתקפות דמים על שכניהם היהודים. ועל אף אותה ברית בתש"ח, העיתון "דבר" דיווח בגליונו מיום 4 באפריל 1948 כי יריות נורו מדיר יאסין לעבר שכונות יהודיות. אמת, הקרב לא נוהל ביעילות ואנשי המחתרות לא היו מאומנים ברמה צבאית מקצועית. ציוד קשר היה חסר ולא מספיק תחמושת חולקה. הלחימה מבית-אל-בית גרמה לכך כי חדרים רבים פוצצו וזאת הסיבה למותם של רבים אשר לא עזבו את הכפר למרות שהדרך לעין כרם היתה פתוחה בכוונה ועזבו את הכפר מאות בכיוון זה. לא היו שום כוונות לבצע "טבח" ועובדה היא כי הובא רמקול לכניסת הכפר כדי להזהירם והלוחמים הוזהרו מראש על כך. מוחמד רדוואן מודה שלא היו מקרי אונס ושום ערביה הרה לא בותרה ותעמולה זו היא שקר. ה- BBC, בסרט תעודה על תולדות הסכסוך, הביאה עדויותיהם של שניים מתושבי הכפר אשר אישרו כי סיפורי הזוועה הומצאו. זאת היתה הפעם הראשונה שהתנהלה לחימה בשטח בנוי. מתוך הכוח התוקף, 35% נפגעו (5 הרוגים וכ- 40 פצועים). מקורות נבחרים: Bregman, Ahron & El-Tahri, Jihan, "The Fifty Years War, Israel and the Arabs", Penguin Books, BBC Books, London, 1998. pp. 27-34.

יש הטוענים כי 91 בני אדם, יהודים, נוצרים, מוסלמים ואחרים וביניהם פקידים, עובדים, אורחים ועוברי אורח שנספו בפיצוץ אשר ביצע האצ"ל במלון המלך דוד צריך להגדיר כ"רצח בידי בני עוולה", כפי שמופיע בשנים האחרונות במודעה המתפרסמת בעיתונות וכן באתרים רבים באינטרנט ובספריי היסטוריה. יש לזכור כי פעולה זו בוצעה במסגרת תנועת המרי העברי וההחלטה עליה התקבלה ברמות הפיקוד הבכירות ביותר כולל משה סנה, ישראל גלילי ויצחק שדה. הפעולה אושרה במסגרת המאבק המשותף לכל ארגוני המחתרת נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל

ספריהם של תורסטן קלארק, "בדם ואש" ושל יוסף עברון, "גידי", מספקים עדויות למכביר אודות תכנון הפעולה הזאת כנגד מרכז השלטון הבריטי בארץ, מקום מושבה של מזכירות ממשלת המנדט והמטה הארצי של הצבא הבריטי. לא "מלון" תמים על אזרחים נופשים הותקף, אלא האגף הדרומי שהיה מנותק כבר כמה שנים מהאגף התיירותי שלמרגלותיו התמקמה פלוגה של צנחנים בריטיים.  כל האגף הוחרם למעשה כבר ב- 1938 ובמשך מלחמת העולם, המקום היה לאתר בריטי לכל דבר.

אמנם יש אנשים הטוענים כי ה"הגנה" הייתה שותפה לתכנון המקורי, אך התנגדה לעיתוי. טענה זו לא עולה עם העובדות הידועות: האישור שהגיע למנחם בגין נכתב בנימה של דחיפות: "עליכם לבצע בהקדם האפשרי את המלונצ'יק...". ב- 19.07. הגיע לבגין פתק ממשה סנה שבו נכתב ש"אם עודך מחשיב את פנייתי האישית, הריני לבקשתך בכל לשון של בקשה להשהות את הפעולות העומדות על הפרק לימים ספורים נוספים". בגין הבין את הביטוי "ימים ספורים נוספים" כדחייה לכמה ימים ולא של התנגדות לעיתוי.

לגבי האזהרה, יש הטוענים ש"אחת השאלות השנויות במחלוקת, שהתעוררה מיד לאחר הפיצוץ, הייתה האם האצ"ל אמנם הזהיר מבעוד מועד, את שלטונות המנדט לפני הפיצוץ והאם המזכיר הראשי שאו קיבל את האזהרה בזמן". מעבר לגרסת ישראל גלילי שלש"י נודע שקצין בריטי ואולי גם מנהל המלון עצמו עדכן את המזכיר ג'ון שואו חצי שעה לפני הפיצוץ על הטמנת חומרי הנפץ, יש לציין שיש עדויות על הפיצוץ ההולך ובא. דורית כץ בספרה "הייתי טרוריסטית" כותבת שהיא הזדמנה סמוך למלון כחמש דקות לפני הפיצוץ וראתה ברחוב קהל שנקהל סביב למלון העומד להתפוצץ כאילו בצפיה. גם רעיה יגלום אשר התישבה בלובי של המלון העידה על תכונה של גילויי פאניקה מצד עובדי המלון בטרם הפיצוץ ושאנשים התבקשו לפנות לצד הצפוני של המלון.

כמובן, יש לשאול מדוע הגיבו הבריטים כפי שהגיבו ולא פינו את המלון? יתכן והסיבה נעוצה בעובדה שסגן מפקד הפעולה - "ינאי",יחיאל ריינהולד, היה סוכן בריטי. לרוע מזלם של הבריטים, הוא לא הצליח ליצור עימם קשר. הוא אף ניסה לחבל בפעולה ע"י אי מציאת הנפצים שהיו בכיסו, ועל כך כותב יוסי עברון בספרו "גידי, והמערכה לפינוי הבריטים מארץ ישראל", בפרק הגדול שבספר "פרשת מלון המלך דוד והשלכותיה", (עמ '129). ל"ינאי" הוא אף מקדיש פרק שלם.

בוודאי ויש לכל אחד ואחת הגדרה אישית-פרטית של טרור. ובכל זאת, יש להדגיש שלהבדיל מהטרור המשתולל אצלנו כבר דורות, החל מימי הפורעים בציווי המופתי, הפידאון דרך פת"ח ועד לחמאס והג'יהאד האיסלמי, נעשו כל הנסיונות על ידי אנשי אצ"ל במיוחד להזהיר את הבריטים מראש לפנות את המקום כולל שיחות טלפונים לתוך המלון. דווקא מכיוון ה"הגנה" באו דרישות לקצר את הזמן עד לרגע הפיצוץ והיו אלה באצ"ל אשר דרשו להאריך.

א) אוניית הנשק של האצ"ל, "האלטלנה", לא נועדה לערער את יסודות המדינה שאך קמה אלא כל בואה תואמה עם ראשי המדינה וה"הגנה" גם לפני וגם אחרי כינון המדינה בה' באייר. הנותנים ונושאים הגיעו להסכם וקיימת השערה כי דוד בן-גוריון הוטעה ולכן כל הפרשה התדרדרה לשפיכות הדמים. על פי אותו הסכם, האונייה ענגה לראשונה מול כפר ויתקין, מושב של מפא"י, ורק לאחר שנעשה נסיון להפר את ההסכם מצד צה"ל, התפתחו היריות הראשונות בין הצדדים.
ב) אוניית "האלטלנה" נרכשה בארה"ב ב- 1947 בידי חברי "הוועד האמריקאי לשחרור האומה" והובאה לצרפת. שם, פקידי השלטון אשר אהדו את האצ"ל סיפקו נשק רב למשלוח העתידי בנוסף לציוד האחר שנאסף. בשלב מסוים, נעשה מאמץ לשתף פעולה עם נציג ה"הגנה" שם ולהקל על ההוצאות כדי לשלוח ארצה יחד נשק ותחמושת וציוד צבאי אחר. נציג ה"הגנה" אף ביקר באוניה ולכן, חדשים מראש, בואה של היתה בסוד או הפתעה. בהמשך המגעים, שלוש פעמים נתקיימו פגישות ותיאומים בין נציגי האצ"ל לממשלה. ביום 15.6, דווח לממשלה שהיא כבר הפליגה וככל הנראה, אין קשר עמה. רישום ביומנו של בן-גוריון מיום 16.6 מאשר הדבר וכתוב שם: "לדעתי אין לסכן נמל ת"א. אין להחזיר אותם. יש להעלותם לחוף בלתי ידוע." מנחם בגין ידע ש- 20% מהנשק יועבר לגדוד הירושלמי של האצ"ל. בחוף כפר ויתקון, בשעות המאוחרות של 20.6, הורדו מאות החיילים מעל סיפונה והחלו בפריקת המטענים.. באותה שעה, התכנסה הממשלה בת"א והתקבלה החלטה לאפשר לצבא להפעיל כוח כדי להפסיק את הפעולות הנפרדות של האצ"ל. למחרת היום, מח"ט אלכסנדרוני מסר לבגין אולטימטום שתוך 10 דקות עליו למסור את כל הנשק לצה"ל. בגין, אשר חשב כי נפלה אי-הבנה, וסירב להיענות. היריות לא איחרו לבוא. לאחר התערבות של חברי מכמורת, הושגה הפסקת אש וכל מה שהיה על החוף נמסר לצבא. בגין עלה על האונייה אשר הפליגה לעבר ת"א ובדעתו של בגין הרצון להגיע להבנה עם הממשלה. אלא שהצבא סגר על החוף ונפתחו יריות על האונייה ואנשיה. חלק מהם נורו בעוד הם שוחים במים. גם הנפת דגל לבן לא הועיל. אחר הצהריים, האונייה הופגזה ואחד הפגזים גרם לדליקה. האונייה ננטשה וציוד רב ויקר עלה באש. ששה-עשר אנשי אצ"ל נהרגו בהתנגשות עם הצבא, ששה באזור כפר ויתקון ועוד 10 בחוף תל-אביב. שלשה חיילי צה"ל נפלו. כ- 200 אנשי אצ"ל נעצרו והוחזקו מספר שבועות וחמישה מפקדים בכירים שוחררו רק בסוף אוגוסט. מקורות נקדימון, שלמה, אלטלנה, הוצאת עידנים, ירושלים, 1978 ברנר, אורי, אלטלנה, מחקר מידני וצבאי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978

בתולדות האנושות מוכרת התופעה של תנועות שחרור הנלחמות לעצמאות נגד שלטון זר או שלטון רודני.  האצ"ל ניהל בעצם שתי מלחמות, זו נגד השלטון המנדטורי הבריטי וזו נגד הפורעים הערביים וכנופיותיהם.  האצ"ל, במלחמתו נגד הבריטים, מעולם לא דגל בשיטת ההתנקשויות האישיות ומעולם לא התכוון במודע לגרום למותם של אזרחים, כולל בני משפחותיהם של הפקידים ואנשי הבטחון הבריטיים.  מעולם לא קרה מקרה, לדוגמא, כפי שאירע בקפריסין ב- 1958, במלחמת המחתרת הקריסיאית-יוונית נגד בריטניה, כאשר ירו באישה אנגליה, קתרין קוטלייף, בגבה כשטיילה בשוק.   להיפך, נעשה כל מאמץ אפשרי להזהיר ולהימנע מכך אפילו בסיכון הצלחת המבצע. הפעולות של האצ"ל נועדו, בראש וראשונה, לגרום לכך שבריטניה תבין שאין ביכולתה לנהל את ארץ-ישראל מבלי למלא את חובותיה המשפטיות הבינלאומיות, קרי: הקמתו מחדש של הבית היהודי הלאומי בארץ-ישראל. במלחמה נגד הפורעים הערבים מבית והלוחמים הערביים שבאו מחו"ל, אופי המאבק הבן-קהילתי הביא לכך שאזרחים הפכו לקורבנות אבל זאת הייתה כורח המציאות שנכפתה על האצ"ל ע"י היוזמה הערבית.