תולדות חייו

 חייו של מנחם בגין עמדו בסימן של שירות לאומה. לשיאו הגיע פעמיים: כראש הממשלה השישי של מדינת ישראל וכמפקד הארגון הצבאי הלאומי (האצ"ל) בטרם מדינה .הוא עצמו העריך, גם לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים – כי "שום דבר לא ישווה להרגשה שהייתה לי בתקופת המחתרת, או להרגשה שיש לאדם הלוחם על חירות מן המחתרת ". מנחם בגין נולד בברסט-ליטובסק , היא בריסק דליטא, בי"ג מנחם-אב תרע"ג (16 באוגוסט 1913) לאביו זאב דב ולאמו חסיה לבית קורטובסקי. כיוון שראה אוויר עולם בשבת "נחמו", נקרא שמו מנחם. אביו היה מזכיר הקהילה היהודית בעיר ומראשוני הציונים ההרצלניים בה. המשפחה הייתה עניה הייתה, אך אהבה וחום שררו בביתם הדל . ההורים הקנו לבתם (רחל הלפרין, שנפטרה ב-8 בספטמבר 1991) ולשני בניהם חינוך יהודי ציוני. האם הקריבה עצמה למען ילדיה – מנחם היה הצעיר בהם – ועודדה אותם לרכוש השכלה. כבר בגיל שנה היה מנחם "עד " למלחמה הראשונה בחייו – מלחמת העולם הראשונה. הוא ומשפחתו נאלצו לנטוש את ביתם ולנדוד בכפרים ובעיירות במזרח פולין. בתום המלחמה חזרו לבריסק ואז החל מנחם בלימודיו - תחילה ב"חדר", לאחר מכן בישיבה, בבית הספר היהודי "תחכמוני" של זרם "המזרחי" ובגימנסיה הממשלתית הפולנית, וגמור באוניברסיטת וארשה . בגיל 5 היה "ילד פיקח במיוחד, פעיל, מוכן תמיד ללמוד " – נזכרה כעבור כ-60 שנה מי שהייתה הגננת שלו . בגין, שכל ימיו שומר מסורת היה , נמנע מלכתוב בשבת בבית הספר. פעם אף קיבל ציון "בלתי מספיק" במקצוע האהוב עליו , לטינית, כיון שלא השתתף בבחינה אשר התקיימה בשבת. את מקצועו לעתיד בחר עוד בטרם היה לבר מצווה. בחיבור בכיתה על הנושא "מה תרצה להיות כשתהיה גדול ?" – השיב "עורך דין", והסביר: "כדי לעזור לחלכאים ונדכאים ". עד גיל 13 היה חבר ב"השומר הצעיר" כמו רוב בני הנוער היהודי. כחניך תנועה זו – אז תנועה צופית-לאומית, נעדרת גוון סוציאליסטי – נשא בגין את נאומיו הראשונים. ראשון שבהם – בהיותו כבן 10, באזני קהל שמנה כמה אלפי איש, בגן המרכזי בבריסק. היה זה בל"ג בעומר, בתום המצעד המסורתי של תנועות הנוער היהודיות . הילד דיבר עברית – וכבש את לב שומעיו. הוא עזב תנועה זו ובגיל 16 הצטרף לתנועת הנוער בית"ר. ב- 1930 שמע לראשונה בחייו את זאב ז'בוטינסקי אשר השאיר עליו רושם עז ובלתי נשכח . הוא היה למשפטן, ואם כי מעולם לא עבד כעורך דין, שימשה אותו השכלתו המשפטית בכל דרכו הפוליטית. ב-1931 החל ללמוד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת וארשה, התפרנס ממתן שיעורים פרטיים והיה מעורה בחיי הסטודנטים. אולם פעילותו הציבורית- תחילתה מוקדמת בהרבה . "קסמה לי בבית"ר הציונות השלמה , ארץ ישראל, מדינה יהודית בקרוב בימינו", - סיפר בגין לימים . לא אחת ספג יחד עם חבריו היהודים מכות – ולא פעם החזירו למכים מנה אחת אפיים. באוניברסיטה היה בין ראשי המארגנים של ההגנה העצמית של הסטודנטים היהודים נגד הפורעים האנטישמים. ב-1935 סיים את לימודיו והוסמך למשפטים ובעל תואר "מאגיסטר יורי ".

 חיש מהר טיפס בגין בהיררכיה בבית"ר. כמפקד גליל בריסק ואחד מתשעת קציני הנציבות של בית"ר בפולין, בא לכינוס העולמי השני של בית"ר בקרקוב, ב-1935, ונשא נאום חריף, שבו התפלמס עם ז'בוטינסקי , לאחר ששככה קמעה פרשת רצח ארלוזורוב המסעירה. "אדוני אולי שכח, כי בן גוריון קרא לו 'ולאדימיר היטלר', אבל זכרוננו טוב יותר" – אמר הנואם בן ה-22 לראש בית"ר . ז'בוטינסקי מיהר להשיב: "לעולם לא אשכח, כי אנשים כמו בן גוריון, בן צבי וגולומב , לבשו פעם את מדי הגדודים, נלחמו יחד איתי. אני בטוח, שאם תדרוש זאת הציונות, לא יהססו ללבוש את המדים האלה שוב ולהילחם ". מאז נשמע קולו לעיתים קרובות בכנסים ובמרכזים יהודיים בהם ביקר תכופות. בביטאוני מפלגתו, "המצודה", "המדריך " ואחרים כבר נתפרסמו מאמריו. ב-1937, בגין חזר משליחות כעומד בראש תנועת בית"ר הצ'קוסלובקיה והשתלב שוב בנציבות של התנועה בפולין. במקרה אחד, הוא אירגן מול שגרירות בריטניה בבירת פולין הפגנה למען הגדלת מספר רב יותר של רשיונות לעלייה אשר צמצמו שלטונות המנדט הבריטיים כתוצאה של הטרור הערבי. הוא נעצר ונכלא ל-6 שבועות בבית הסוהר הנודע "פביאק". היה זה מאסרו הראשון ומאבקו הראשון בבריטים. כשהוזהר, כי יישלח למחנה ריכוז אם ימשיך במחאות מסוג זה, הגיב: "הנוער שלנו מוכן לשאת למען ארץ ישראל אף עונשים וקורבנות קשים יותר." בגין גם התחיל לעסוק בארגון הקבוצות הראשונות של עולים "בלתי-ליגאליים" אשר גנבו את הגבולות בדרכם לארץ-ישראל . גם בכינוס העולמי השלישי של בית"ר, שנערך ב-1938 בווארשה, התנגש עם ז'בוטינסקי, הפעם ביתר חריפות. "אחרי הציונות הפוליטית והמעשית, אנו ניצבים לפני עידן הציונות הצבאית", הכריז בגין, שנאם כנציג של הזרם האקטיביסטי - המקסימליסטי בתנועה הרוויזיוניסטית בפולין. "עלינו לצבור כח, שלא יהיה תלוי בחסדי זרים. אם ייוצר כח כזה, תבוא גם עזרת העולם ". באותו כינוס נתקבל גם התיקון שהוא הציע לנדר הבית"רי, שחיבר זאב ז'בוטינסקי. אחרי המילים "אכין זרועי להגנת עמי", הוחלף ההמשך: "ולא אשא זרועי אלא להגנה" במילים: "ולכיבוש מולדתי ". ז'בוטינסקי נזף במורד הצעיר ויחד עם זאת גברה אליו אהדתו והוקרתו ובמרס 1939 מינהו לנציב בית"ר בפולין, כמפקדם של 70 אלף ויותר בני נוער. בהודעת שלטון בית"ר עם מינויו, נאמר: "רצונו הפרטי של הקצין מנחם בגין היה לעלות לארץ ולהמשיך את שירותו הבית"רי שם, ואולם השלטון מצא לנכון לדחות את עלייתו לפי שעה ולהטיל עליו, לפחות למשך זמן מסוים, את התפקיד האחראי הזה בפולניה". "זמן מסוים" זה ארך כמה חודשים בלבד. מלחמת העולם השניה פרצה כעבור מחצית השנה, ואילו עלייתו לארץ ישראל של מנחם בגין נדחתה בארבע שנים . מאורעות קודרים ביותר עמדו להתרחש, אך קודם להם, ב-29 במאי 1939, זכה מנחם בגין לאירוע אישי משמח: נישואיו עם עליזה (אלה) לבית ארנולד בטרוטסקוביץ'. הוא הכיר אותה בבית אביה, צבי, ראש המפלגה הרוויזיוניסטית בדרויהוביץ, שם עשה בגין כמה חודשים בהשתלמות במשפטים. הייתה זו אהבה ממבט ראשון: "ליד השולחן ישבו שתי נערות בנות 17, תאומות. למרות הדמיון , הבחנתי מיד ביניהן . אחת מהן, אלה, מצאה חן בעיני מיד. בו במקום החלטתי, שהיא תהיה אשתי...". עם אירוסיהן כתב לו ז'בוטינסקי כדברים האלה: "ידיד! היו לי בחיי ימים טובים וגם טובים מאד, אך הטוב שבהם היה היום ההוא, כששמתי טבעת על אצבעה של אישה ואמרתי לה תשע מילים עבריות." ז'בוטינסקי נסע לדרוהוביץ והיה שושבינו של בגין מתחת לחופה. עמו באו מאות בית"רים ידידים . כעבור ארבעה חודשים, בספטמבר 1939, פלשו הגרמנים לפולין. בריסק נפלה לידיהם לפני שכבשו את וארשה המופצצת. באומץ לא ישוער התייצב אביו של בגין לפני המושל הנאצי, מחה על מאסרי יהודים ותבע את שחרורם. זו הייתה שליחותו האחרונה בשם בני עירו היהודים. בריסק נמסרה על ידי הגרמנים לידי הרוסים, שהחזיקו בה עד יולי 1941. משנכבשה מחדש על ידי הגרמנים, הקימו בה גטו, שחוסל באוקטובר 1942. על אשר ארע לבני משפחתו שמע בגין מפי עדי ראיה לטרגדיה: "את אמא הוציאו הגרמנים מבית החולים והרגו אותה. את אבא טיבעו בנהר יחד עם 500 יהודים. אבא הלך בראש והם שרו, על פי הצעתו, 'אני מאמין בביאת המשיח' ו'התקווה ' – וכך הטילו אותם לנהר ".

בתקופה שלפני פרוץ מלחמת העולם היה עיקר עיסוקו של בגין – ארגון קבוצות בית"רים לעליה ארצה. הקבוצה האחרונה נתקעה בעיירת הגבול הפולני – רומני סניאטין. בגין ליווה בעצמו קבוצה זו למשך שלשה שבועות ועמה נאלץ לחזור לנקודת המוצא – וארשה. אך גם משם הכרח היה להימלט בהקדם. הנאצים כבר עמדו בשערי העיר. הצעתו לצבא הפולני, להקים יחידות מיוחדות של בית"רים, שיילחמו באויב המשותף – נדחתה. בגין ורעייתו, בלוויית נתן ילין-מור ורעייתו (הם נישאו יום קודם לכן) עזבו יחדיו את וארשה, ב-6 בספטמבר. הם נסעו ברכבת, נתקעו והמשיכו בעגלות וברגל. כך עברו מאות קילומטרים בעשרה ימים. בלבוב נעצר בגין על ידי הסובייטים, אך מכיוון שזהותו האמיתית לא התגלתה, הוא שוחרר והמשיך למצ'וב ומשם לווילנא. "ירושלים דליטא" אמנם נכבשה על ידי הצבא האדום, אך נמסרה לליטא – בפיקוח סובייטי. וילנא של אותם ימים הייתה מקום מפלט לבית"רים רבים, פליטים מרחבי פולין. בגין ארגן אותם והמשיך שם בפעילותו הציונית. הוא סירב לקבל סרטיפיקט (אישור עליה) – אחד משניים שהגיעו, ב"נדיבותה" של ממשלת בריטניה, בשביל המוני הבית"רים, באמצעות המשרד הישראלי בקובנו. רצונו היה להמשיך ולהיות עם פקודיו, כל עוד אין להם היתר עליה. משהייתה ליטא לרפובליקה סובייטית ביולי 1940, הסתתרו בגין ורעייתו – ועימם ד"ר ישראל אלדד (אז, שייב) ורעייתו – בביתה של משפחה קתולית בפרברי וילנה, שהשכירה להם שני חדרים. דבר מותו של ז'בוטינסקי בניו-יורק הגיע אל ווילנא באיחור-מה וביום השלושים נערך טכס התייחדות בבית הקברות של העיר כאשר הבית"רים שרים את "התקווה". ב-20 בספטמבר 1940, בעיצומו של משחק שחמט מותח – כשהמצב על הלוח נוטה לטובתו של אלדד – באו שלושה סוכני "נ.ק.וו.ד", זו המשטרה החשאית הסובייטית, ואסרו אותו. מודע למחכה לו, הוא עזב את הבית לא לפני שצחצח נעליו, ענב עניבתו ולבש חליפתו. כן הצטייד בספר תנ"ך. בכלא לוקישקי נחקר בגין שוב ושוב, בעיקר על פעילותו כנציב בית"ר. הוא הואשם, כי שירת את האימפריאליזם הבריטי, אשמה שלימים העלתה חיוך על פניו. בפסק הדין שהוקרא באוזניו נאמר: "הוועדה המיוחדת המייעצת ליד המיניסטריון העממי לענייני פנים הכירה, כי מנחם בן זאב הוא גורם מסוכן לחברה והחליטה לכלוא אותו במחנה עבודה מתקן לתקופה של שמונה שנים". עד יוני 1941, הוא הוחזק בווילנה ומשם הוגלה למחנה עבודה בצפון רוסיה בשם פצ'ורה והועבד בפרך. לאחר מכן הוא נשלח לעבר חוף ים הקרח. לאחר פלישת כוחות גרמניה לתוך רוסיה, שוחררו האסירים הפולניים על מנת שהצטרפו למאמץ המלחמתי נגד הפולש. בגין, שמעולם לא הצטיין בחוסן פיסי, חזר מהצפון חולה ותשוש אלא שבסיוע חברים, הצליח להתגייס לצבא הפולני, בפיקודו של גנרל אנדרס, ועמו הגיע במאי 1942, דרך אירן ועירק, לארץ ישראל. רבים מקרב המתגייסים, בהגיעם ארצה ערקו משורותיו ואולם, בגין סירב בכל תוקף לעשות כמוהם. "נשבעתי אמונים לצבא הפולני – אינני עורק", אמר בדעה נחושה לחבריו שפגשם מחדש על אדמת המולדת. כשנה וחצי שירת בצבא הפולני בדרגת רב-טוראי כמתורגמן במפקדה בירושלים ושם גר בשכונת רחביה. במקביל ששימש כמחצית השנה 1942 כנציב בית"ר בארץ ישראל וקיים מגע הדוק עם אצ"ל. ימי המלחמה היו ימי הפוגה במלחמת הארגון בשלטון הזר, לנוכח האויב הגרמני המשותף. פעילות הארגון הגיעה לשפל המדרגה, במיוחד לאחר נפילת מפקדו דוד רזיאל ב-1941. היה זה יעקב מרידור, מפקד הארגון לאחר רזיאל, שאמר לחבריו במפקדה: "בגין הוא האיש שלו אנו מייחלים לעמוד בראש המערכה הגורלית, שבה עומד לפתוח אצ"ל". ביוזמת אריה בן אליעזר ובסיוע מארק קהן, החל מו"מ עם הפולנים על שיחרורם של חמישה חיילים יהודיים – ובגין בתוכם – מן הצבא הפולני ובתמורה, ישתדלו חברי משלחת של האצ"ל בוושינגטון . שבועות רבים נמשך המו"מ עד שהוכתר בהצלחה: המפקד הפולני הודיע על שחרור ארבעה בלבד. למרבה המזל, בגין היה בתוכם. עם שחרורו, בן 30 היה ולפניו עמד הפרק, אולי, החשוב ביותר בחייו. הוא פשט מדיו והיה ל"חייל ללא-מדים", לוחם מחתרת. הרב"ט הפך למפקד האצ"ל.

את החלטת מפקדת אצ"ל ביום ה-1 בדצמבר 1943, למנותו מפקד הארגון, לא קיבל בגין בקלות. אבל משהודיע "אני מקבל", החלה נושבת באצ"ל רוח אחרת. הוא אורגן מחדש: בראשו בגין, סגנו מרידור ומתחתם המפקדה שצומצמה לשלושה: אריה בן אליעזר, אליהו לנקין ושלמה לוי. לא עברו ימים רבים ואצ"ל פירסם ב-1 בפברואר 1944 את הודעתו הראשונה, שסגנונו ורוחו של "בן דוד" – זה כינוי המחתרתי הראשון של בגין – ניכרים בה מהחל ועד סוף. זו הייתה "הכרזת המרד" בשלטון הבריטי – אותו שלטון, שהאיש שניצח על המאבק בו, הואשם ארבע שנים לפני כן (על ידי הסובייטים), כי הוא, כביכול, משרתו. "אל העם העברי בציון"! – זו כותרתו של הכרוז, ראשון בשורה ארוכה של כרוזים והודעות מטעם אצ"ל, שנכתבו בידי בגין. בהכרזת המרד הוא מאשים את השלטון הבריטי בחתירה לחיסול התקווה האחרונה של הציונות הממלכתית, בבגידה באומה העברית, וקובע, כי משום כך אין מנוס ממלחמה בו עד הסוף. "נילחם. כל יהודי במולדת ילחם. אלוקי ישראל, א-ל צבאות יהיה בעזרנו. אין נסיגה. חרות או מוות" – נאמר בכרוז. והפעולות לא אחרו לבוא. "צבאו" מנה בתחילה כאלף איש, מהם רק מאתיים לוחמים בפועל, אך גדל לכדי כ-5000 ב-1947. "צבא" זה ביצע כמעט 300 פעולות בארבע שנות פיקודו של בגין. כל כולן הוחלט בזהירות ובשיקול דעת מעמיק. שלוש מהן היו בולטות במיוחד: פיצוץ מלון "המלך דוד" בירושלים – מרכז השלטון הבריטי; הפריצה למבצר עכו ושחרור אסירי אצ"ל ולח"י; וכיבוש יפו. בגין עצמו לא נטל חלק בלחימה עצמה אלא עמד בראש מלחמה פוליטית באמצעים צבאיים. עיקר תפקידו היה להתוות את מדיניות המחתרת, לרכוש את אהדת דעת הקהל ולדאוג לניהול ארגוני יעיל. רגישותו לחיי לוחמיו, אלה אשר נפלו בקרב, אלה אשר נפצעו ואלה אשר נכלאו ואף גורשו מן הארץ למחנות גלות היו לשם דבר. המכאיב מכל היו התליות. בגין וחבריו עשו מאמץ עצום להצלת חיי חבריהם, שנידונו למיתה בתליה, כמו מקרהו של דב גרונר. אך רק לאחר שנתן, בלב כבד, את האישור לתליית שני סמלים בריטיים, כגמול על שנתלו וייס, חביב ונקר, פסקו הגרדומים. סייגים חמורים קבע בגין למלחמת הארגון. כל כולה כוונה נגד הצבא הבריטי, מתקניו וחייליו, המשטרה והבולשת וכן נציגי הממשלה המנדטורית. האוכלוסייה האזרחית הוצאה מן ה"משחק" ולא הייתה למטרה, גם אם, שלא במתכוון, נפלו קורבנות אזרחיים. כאשר נרדפו חברי הארגון על ידי היישוב המאורגן, ובפרט על ידי ה"הגנה", אסר בגין על אנשיו להגיב. הודות לכך מנע פעמיים מלחמת אחים: בעת ה"סזון" – תפיסת אנשי אצ"ל בידי אנשי ה"הגנה" והסגרתם לבריטים, בין סוף 1944 ועד אמצע 1945 – ובפרשת האנייה "אלטלנה"
ביוני 1948. ולמרות היריבות, בגין קידם את רעיון האחדות הלוחמת ומאמציו נשאו פרי כאשר למשך כ- 9 חודשים פעלה "תנועת המרי העברי", מסגרת משותפת להגנה, אצ"ל ולח"י ואשר הלמה קשות בבריטים ורק "השבת השחורה" ופיצוץ מלון המלך דוד הביאו ראשי הישוב לחזור בהם ולנתק מגע עם "הפורשים" כפי שאצ"ל ולח"י כונו אז.ב"ספר לבן" של 15 במאי 1948, הודו הבריטים שהם לא יכלו לפעולות המחתרות וכתוצאה מאיבוד השליטה בארץ ונוכח האבידות בנפש של למעלה מ- 300 אנשי בטחון בריטיים, הם החליטו לפנות את ארץ-ישראל. המרד תרם תרומה מכרעת לשחרור א"י מידי השלטון הזר הבריטי. ב- 3 ביוני 1948, נחתם הסכם על העברת יחידות האצ"ל לצה"ל.

על אניית הנשק של האצ"ל שיצאה מצרפת כשעל סיפונה כ- 900 לוחמים ובבטנה כמות גודלה של כלי נשק ותחמושת, עלה בגין בחוף כפר ויתקין, לאחר שניתן לה אולטימטום למסור מיד את הנשק לידי הממשלה, ועמה הפליג לחוף תל-אביב. על סיפונה היו גם כאשר הופגזה מן החוף ועלתה בלהבות. ובפקודתו לא הושבה מן האנייה אש על תוקפיה היהודים. לימים סיפר אליהו לנקין, מפקד "אלטלנה": "כשפשטו הלהבות לכל האנייה, החלו להגיע סירות חילוץ מן החוף, רובן חסקות, שבחוריהן סיכנו נפשם תחת מטר הכדורים. הם צעקו: 'איפה הזקן? הורידו את הזקן!'. כוונתם הייתה לבגין, אשר אותה שעה עסק בטיפול של הפצועים והורדתם מן האנייה. רק לאחר שהורד הפצוע האחרון, הוא הסכים להתפנות מן הסיפון". לפרשת "אלטלנה", שאירעה לאחר קום המדינה, קדמה התפרקות אצ"ל, שהחלה בביוני 1948, עם התמזגותם של גדודיו בצה"ל. הודעתו האחרונה של בגין לרעיו לוחמיו שודרה למחרת הכרזת המדינה, ב-15 במאי, מתחנת השידור של אצ"ל. בנאומו – אותו ציין כחשוב שבנאומיו – אמר, בין השאר: "הפרס היחיד שלנו הוא בזה שזכינו לראות את האומה משתחררת באמת ולוחמת – כולה – על חירותה. הפרס האמיתי שלנו יהיה, כשנזכה – אם נשוב חיים מן החזית – לפשוט בערי ארצנו, הריה ועמקיה, ולראות ילדים עבריים משחקים ואין מחריד ומעל ראשיהם הפעוטים החביבים מכל, חג אווירון והוא אווירון עברי, ומולם בא חייל והוא חייל עברי, ומרחוק משקשקת רכבת והיא רכבת עברית. אה, היש אושר גדול מזה"?! ועוד: "מדינת ישראל קמה, אך זכור נזכור, כי המולדת עדיין לא שוחררה...מי שאינו מכיר בזכותנו למולדת כולה, אינו מכיר גם בזכותנו לשטח משטחיה, ואנחנו על זכותנו הטבעית והנצחית לא נוותר... עוד הנף יניפו חיילי ישראל את דגלנו על מגדל דוד, עוד תחרוש מחרשתנו את שדות הגלעד".

בגין עלה מן המחתרת בגיל 35. פרק חדש נפתח בחייו – פרק המדינאי. הוא מייסד מפלגה פוליטית חדשה – "תנועת החרות מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי" ועומד בראשה. בבחירות לכנסת הראשונה ב-1949 זוכה תנועתו ב-14 מנדטים. מאז היה בגין לחבר הכנסת ואחת הדמויות הבולטות ביותר בתולדותיה, כראש יריביהן של מפא"י ושאר מפלגות השמאל. חרות נשארה נאמנה לעקרונותיה ופעלה כדי לשמש חלופה לשלטון הסוציאליסטי בראשות דוד בן-גוריון. ב- 1961 הגיעה חרות ל-17 מנדטים וברור היה לו, לבגין, כי מפלגתו לבדה לא תוכל להחליף את השלטון. מ-1965 הוקם גח"ל – גוש חרות והליברלים, שזכה ב-26 מנדטים – ומ-1973 הורחבה המסגרת למחנה הגדול, הליכוד, שבו "התלכדו יחדיו תלמידי זאב ז'בוטינסקי עם תלמידי בן גוריון". בשנות ה- 50 וה- 60 בהן עמד בגין בראש האופוזיציה לבן-גוריון, לא היו החיים בכנסת משעממים כלל ועיקר. היו בין שני "צהובים זה לזה" אלה, מחלוקות קשות בענייני הווה ועבר כאחד. בן גוריון, שטבע את הסיסמא "בלי חרות ומק"י", כינה את יריבו הגדול בכינויי גנאי, וגם בגין לא טמן ידו בצלחת.ואף על פי כן, לא מנעה היריבות מבן גוריון, ערב מבצע "קדש" ב-1956, להזמין את בגין לביתו ולגלות לו את דבר התכנית, דבר שמנע מידיעת שרים רבים בממשלתו. מצד אחר, היה זה בגין שבחודש מאי 1967, בימי ההמתנה מורטי העצבים, ערב מלחמת ששת הימים, הציע ללוי אשכול, ראש הממשלה באותם ימים, להזמין את בן גוריון, ראש הממשלה עד 1963, לעמוד בראש ממשלת ליכוד לאומי. בן גוריון לא חזר לראשות הממשלה, אך בגין, לראשונה בחייו, ישב ליד שולחן הממשלה ב- 1 ביוני 1967 ולאח מכן, ככשר בלי תיק, מה-5 ביוני 1967. בכך נפרצה חומת הבדידות סביב תנועתו בכלל, וסביבו בפרט. כשלוש שנים היה חבר בממשלת הליכוד הלאומי שבראשות אשכול, למן פרוץ מלחמת ששת הימים, והיה זה בגין, יחד עם יגאל אלון, שיזמו את הדיון, שבו נתקבלה ההחלטה ההיסטורית לשחרר את מזרח ירושלים, מהלך שאף אורי אבנרי שיבח בנאומו בכנסת ביום 27 ביוני 1967. באוגוסט 1970 פרש עם שאר שרי גח"ל מן הממשלה (שבראשה כבר עמדה גולדה מאיר – מאז פטירת אשכול) מתוך עמידה על עקרונותיו: הוא סירב לקבל את יוזמת רוג'רס, שכללה התחייבות לנסיגה ביהודה ושומרון.

כושרו הרטורי של מנחם בגין, נאומיו חוצבי הלהבות, הפתוס שלו, ריתקו אליו תשומת לב רבה – גם כשתוכן דבריו, נימתם, חריפותם, צפויים היו מראש. מבקריו טענו נגדו שהוא דמגוג, אך הכל הסכימו שאין הוא פוליטיקאי צר אופקים, כי אם מדינאי לאומי, שטובת העם והמדינה קודמים אצלו לכל. וכך, בביקוריו בחו"ל, נמנע בקפידה מלמתוח ביקורת על הממשלה. על אף ההאשמות מיריבים פוליטיים על היותו 'איש מסוכן הדוגל בבריונות', רק פעם אחת מתח את גבולות משטר החוק במדינה עד קצה. היה זה בינואר 1952, בעת שהכנסת דנה בהסכם השילומים עם גרמניה. בגין עמד בראש הפגנת אזרחים סוערת מחוץ למשכן אשר היה ב'בית פרומין', אשר פוזרה בכוח על ידי המשטרה. לפני עשרות האלפים אשר התאספו בככר ציון, רבים מהם ניצולי השואה, אמר בגין: "כאשר יריתם בנו בתותח (הכוונה להפגזת "אלטלנה" – י.א.), נתתי פקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! אמנם, לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע גם אנו רחמים כלפי מוכרי דם אחינו והורינו – זו תהיה מלחמה לחיים ולמוות". באולם המליאה, ח"כ בגין הטיח דברים קשים בבן-גוריון וכשלא נאות לחזור בו, הוחלט להרחיק אותו ל-3 חודשים מכל ישיבות הכנסת. לימים הודה, כי במערכה נגד הסכם השילומים נכשל, אבל הוסיף: "הייתה זו השפלה לאין שיעור לעם היהודי, אלמלא קמה בתוכו התנגדות לאותו הסכם, שהיה, כדבר אזהרתנו, להסכם של טיהור ופיוס עם העם הגרמני, משמידם של ששה מיליונים יהודים. במידה שתרמתי להתנגדות זאת, מאז ועד היום, הנני גאה כל כך". שמונה מערכות בחירות הנחילו לבגין אכזבות, אם כי התמיכה בגוש המפלגות שבראשו עמד גברה והלכה, ופער הקולות בינו לבין המערך הצטמצם והלך. מעולם לא פסה אופטימיותו ומעולם לא נשבר. כפי שאמר: "אפשר להיכשל בבחירות גם 20 פעם ולזכות בפעם ה-21". אלא שזכייתו שלו באה יותר מוקדם. בכל מערכות הבחירות השקיע מאמץ פיזי כביר. הוא השמיע מאות נאומים, הופיע באספות למכביר, נפגש עם קהלים שונים. לא פעם באו עשרות אלפים בבת אחת להאזין לנואם המלהיב, כשהופיע במקום פתוח, כגון בכיכר מוגרבי בתל-אביב ובכיכר מנורה בירושלים. או אז היו נשמעות מתוך הקהל הקריאות המשולהבות: "בגין לשלטון!".  

סיסמתו של מנחם בגין "מאופוזיציה ראשית לראשות הממשלה" נהפכה למציאות רק ב-17 במאי 1977, זמן קצר בטרם מלאו לו 64. הלילה שלאחר יום הבחירות היה לילו הגדול של מנחם בגין. עד השעה 2 לאחר חצות ישב בביתו, צופה בתוצאות בטלוויזיה. ל"בית ז'בוטינסקי", משכן מוסדותיה המרכזיים של תנועת החרות, הגיע רק לאחר שהשתכנע מעל לכל ספק, כי המהפך אכן התחולל. הוא היה מאופק יחסית, אך דבריו ב-3.30 לפנות בוקר היו נרגשים: "היום חל מפנה בתולדות העם היהודי והתנועה הציונית, שכמוהו לא ידעתנו 46 שנים, מאז הקונגרס הציוני ה-17 ב-1931, שבו הציע זאב ז'בוטינסקי לקבוע שמטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית בימינו... תלמידיו, שבשם תורתו ולמען הגשמתה נלחמו לשחרור האומה, המשיכו בסבלנות, ומתוך אמונה שלמה בדמוקרטיה, לשאוף לשנות את פני הדברים במדינתנו. בפתק הבוחר, ורק בפתק הבוחר, הגענו עד היום. הם הגיעו מתוך ברית נאמנה עם תלמידיהם של חיים וייצמן, מנחם אוסישקין, אבא הלל סילבר ודוד בו גוריון"... המהפך הפנים-פוליטי בישראל – גם אם היה צפוי – הפתיע את אזרחי המדינה, שחוללו אותו, והדהים את העולם. במאמרים ובכתבות הראשונות בכלי בתקשורת בעולם הוצג ראש הממשלה המיועד כ"טרוריסט", כ"פנאטי נוקשה", כ"קנאי בלתי מתפשר". בייחוד רגזו ורגשו הבריטים, שלא אהבו לסלוח לו את מלחמתו בהם, נצחונו עליהם. בשבעה ביוני הטיל עליו הנשיא אהרן קציר להרכיב ממשלה. מיד לאחר מכן הלך בגין אל הכותל המערבי, הקריא תהלים ונשק לאבניו. משם המשיך לביתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, לקבל ברכתו. את ממשלתו הציג מנחם בגין לכנסת ב-29 ביוני. בנאומו בטרם ההצבעה אמר, בין השאר: "ציבור הבוחרים נתן בנו את אמונו, אך לא ידום ליבנו. אנו יודעים, כי המבחנים העיקריים הם לפנינו. מאחר שהממשלה היא חדשה, וכמוה מדיניותה, הנני מבקש את הבית ואת האומה להעניק לה אשראי מוסרי, לפחות לשנה הראשונה של כהונתה". לאחר שקרא את קווי היסוד של הממשלה, הורמו הידיים. 63 בעד, 53 נגד. בגין וחבריו נשבעו אמונים, כשרי הממשלה ה-19 של ישראל. בין 53 המתנגדים לממשלת בגין היו גם 15 הח"כים של ד"ש, שהמו"מ הקואליציוני איתם נכשל. אף על פי כן, לא פסקו המגעים עם המפלגה השלישית בגודלה, שרב היה חלקה בהעלאת הליכוד לשלטון. בגין אף השאיר ארבעה תיקים בממשלתו פנויים – עד שב-24 באוקטובר הוכתרו המאמצים בהצלחה. ד"ש הצטרפה לממשלה, הרחיבה את בסיסה, עד כי לבד מממשלת הליכוד הלאומי, וממשלות האחדות הלאומית, לא הייתה ממשלה בישראל, שנשענה על מספר כה גדול של חברי כנסת. עוד בטרם אושרה הממשלה, הסעיר ראש הממשלה המיועד את הרוחות, בהחליטו למנות לו כשר חוץ את משה דיין אשר רבים ראו בו האחראי לתוצאות הקשות של מלחמת יום כפור. לסערה זוטא נוספת גרם בגין בהצהרתו עוד בטרם זכתה ממשלתו לאמונים, בהתנחלות אלון מורה בשומרון: "בעתיד הקרוב יהיו הרבה אלוני מורה". ובכן, בביקור בקדומים בפברואר 1981 הכריז בגין: "הבטחתי בראשית כהונתי כי יהיו הרבה אלוני מורה ואכן ם קמו. היום יש אורות בלילות בעשרות ישובים בשומרון". תוך זמן קצר רכשה לעצמה הממשלה החדשה אמון ואמינות – במיוחד לאחר ביקורו הממלכתי הראשון של ראש הממשלה החדש בארצות הברית, כאורח הנשיא ג'ימי קרטר. בין שני אישים אלה, שלא הכירו זה את זה, נוצרה מערכת יחסים אישית מיוחדת אם כי, נודע לאחר שנים שהנשיא חשד בו ובמפגשים פרטיים גילה עויינות ואף טינה כלפי בגין אשר לא הפסיק הקמת ישובים באזורי יש"ע ומנע, לדעתו של קרטר, יצירת "המולדת הפלסטינית". אבל אז, נאמר ש"הכימיה פעלה ביניהם". בייחוד כבש בגין את יהדות ארצות הברית, כפי שהסביר אחד מראשיה: "בגין הוא יהודי, ולכן הצליח לכבוש את לב יהדות אמריקה, אחרי שישראל שלחה כבר אלינו אנשי צבא, פוליטיקאים ומדינאים מוכשרים". כשם שהתרגל הציבור במהרה לממשלה החדשה, כך גם הסתגל ל"סגנון החדש" שבהשראת בגין; נימוסים מופגנים, גינונים אירופאים וביטויים כגון "בעזרת השם", נעשו שכיחים בחיי היומיום. מנחם בגין נכנס לתפקידו החדש בטבעיות ("נכון שאני נמצא במשרד כחודשיים" – אמר באוגוסט – "אבל לפעמים יש לי רושם, שאני עובד כאן לפחות עשר שנים"). קצת קשה היה לו בתחילה להסתגל למכונית השרד, ועוד יותר מכך לדירת השרד בירושלים. לא קלה הייתה עליו הפרידה מדירת שני החדרים הצנועה, בה התגורר כ-30 שנה ברחוב רוזנבאום 1 בתל אביב. אבל כבר לפני כעשרים שנה, כשהוצע לו לעבור לדירה מרווחת יותר, אמר: "גמרתי אומר בלבי, כי מהדירה הזאת אצא רק ישר לדירת השרד של ראש הממשלה".

כראש הממשלה השישי של מדינת ישראל ייזכר מנחם בגין בראש ובראשונה בזכות מאורע ששיאו היה ב-26 במארס 1979. באותו יום חתם בטקס חגיגי ומרגש על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון, על הסכם השלום בין ישראל למצרים שהיה הסכם השלום הראשון בין ישראל למדינה עברית כלשהי. היה זה סופו של מו"מ דרמטי, שראשיתו במגעים חשאיים שקיימו במרוקו משה דיין וחסן תוהמי, בביקור בגין ברומניה ושיחתו עם הנשיא צ'אושסקו, והמשכו בביקורו של נשיא מצרים אנואר אל-סאדאת בישראל.
יוזמת סאדאת קשורה קשר הדוק באישיותו של בגין. סאדאת, ששמע הערכות טובות על ראש הממשלה החדש של ישראל מפי קארטר וצ'אושסקו, הבין, כי מנחם בגין הוא מנהיג חזק, המסוגל לשכנע את עמו בנכונות החלטותיו, בעל דעות ברורות, שעליו יוכל לסמוך ועמו יוכל להגיע להסכמים. רק אדם כבגין – ידע סאדאת – יוכל לעשות ויתורים מפליגים תמורת שלום אמת. מנחם בגין מצידו – כמי שהושמץ כל השנים כ"איש מלחמות", כ"קנאי", כ"דוגל במדיניות של כוח" – בוודאי שאף שההיסטוריה תזכור אותו כמי שהביא שלום לעמו, שבר את מעגל הדמים במזה"ת ושם קץ לשכול בישראל. הכרזתו של אנואר סאדאת במועצת העם המצרית, ב-9 בנובמבר 1977 – "אני נכון ללכת אליהם, לביתם, לכנסת עצמה ולהתווכח איתם" – אכן לא נשארה ללא מענה. בפניה משודרת לעם המצרי בשפה האנגלית דרך ערוץ טלוויזיה אמריקאי, אמר בגין: "הבה נאמר איש לרעהו, והבה תהיה זו שבועה אילמת בין שני העמים, של מצרים ושל ישראל: לא עוד מלחמות, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד איומים... (כי אם) שלום, שלום אמיתי, ולעולם".
כעבור שבוע, במוצאי שבת 19 בנובמבר, קיבל בגין את פניו של אויבו-מאתמול בנמל בן גוריון. בחמש שיחות בארבע עיניים, בשני ימי הביקור ההיסטורי, נוצרה ה"כימיה" בין שני המנהיגים והסכמה: "לא עוד מלחמה". תוכנית השלום של בגין – שהוצגה לנשיאי קרטר בוושיגטון וסאדאת בקהיר – עוררה עליו ביקורת קשה בארץ, ובמיוחד במפלגתו, שכן דובר בה על מסירת רוב השטח של חצי האי סיני למצרים ומתן אוטונומיה לערביי יהודה, שומרון ועזה תוך הכרה בזכויותיהם "הלגיטימיות". למבקריו בתנועת "חרות" אמר: "אני לא זקוק לתעודת כשרות על נאמנותי לארץ ישראל לא מ'גוש אמונים', לא מ'ארץ ישראל השלמה', ולא מאנשים מסוימים בתנועת החרות". ביקר אותו יובל נאמן מהימין, אשר ייסד תנועת "התחיה", באומרו: "בחלומותיי השחורים לא תיארתי לעצמי, שבגין יביא לאותם מצבים שנגדם נלחם כל ימיו"; ואילו משמאל אמר ראש הממשלה הקודם יצחק רבין: "לבגין יש יתרון. בגין, שכראש הממשלה, אין לו בגין באופוזיציה".
ואולם ידידותם הגוברת של בגין וסאדאת לא מנעה חילוקי דעות ביניהם, והמו"מ לא התנהל על מי מנוחות. הוא קיבל תנופה בועידת הפסגה בקמפ-דיוויד, בארצות הברית, שם, במשך 11 ימים, בספטמבר 1978, התבודדו שלוש המשלחות לדיונים רצופים, שהניבו את הסכמי המסגרת לשלום, הסכמים שנתאפשרו בין השאר על ידי ויתורים קשים מצידו של מנחם בגין דווקא. הגדול שבהם היה ההסכמה לנסיגה מלאה, בשלבים, מכל שטח סיני תוך פינוי היישובים – ביניהם מושב נאות סיני, אשר אליו הצטרף בגין כחבר בתחילת אותה שנה. קודם שאושרר ונחתם הסכם השלום עצמו, זכה מנחם בגין לכבוד בינלאומי רב, בקבלו את פרס נובל לשלום לשנת 1978, יחד עם שותפו המצרי למאמצי השלום. ואולם הנשיא סאדאת לא נכח בעצמו באוסלו אלא שלח נציג במקומו. בגין נסע ובנאום התודה שלו אמר: "הפרס מגיע לא לי, הוא מגיע לעמי, על הסבל הרב שנפל בחלקו, על האבדות הרבות שאבדו לו, על אהבתו את השלום וכיסופיו העמוקים אליו". ואילו בנאומו בטקס חתימת הסכם השלום, כעבור שלושה חודשים, התוודה: "זהו היום השלישי הגדול בחיי. היום הראשון היה ד' באייר תש"ח, כאשר הונף דגלנו, כאשר עצמאותנו הוכרזה בארץ אבותינו... היום השני היה כאשר ירושלים הייתה לעיר שחוברה לה יחדיו... חתמתי על חוזה שלום עם שכנתנו, עם מצרים. הלב עובר על גדותיו".
רצח הנשיא סאדאת בידי מתנקשים קנאים מוסלמים ב-6 באוקטובר 1981, בעת המצעד הצבאי בקהיר לציון שמונה שנים ל"מלחמת אוקטובר", השם שהעניקו למלחמת יום הכיפורים, עורר חששות לגורל הסכם השלום, אך מנחם בגין לא היסס לומר, שפינוי סיני יושלם במועד, בהתאם להתחייבויות שנטלה על עצמה ישראל בהסכם, וכך אמנם היה. באפריל 1982, תשע שנים לאחר שנוסדה, נהרסה כליל העיר ימית ועמה באה הכליה על כל יישוביי החבל הפורח. המאבק המר עם מתנגדי הנסיגה מסיני לא הגיע לשפיכות דמים, אך מראותיו הכאיבו ל"חבר נאות סיני", היושב בלשכת ראש הממשלה בירושלים. אותה שעה כבר עמד בגין בראש ממשלתו השניה, לאחר שהוביל את הליכוד לניצחונו השני, בבחירות שהוקדמו ליוני 1981. הקריאות "בגין, בגין" שוב הדהדו בחוצות ישראל ובכיכרות. ממשלתו זו נשענה על רוב מינימלי של 61 ח"כים, דבר שאילץ אותו לעשות ויתורים מפליגים לשותפיו הדתיים בתחומי חקיקה שונים. במערכת הבחירות העמיקו חילוקי הדעות הפנימיים בעם. המחלוקות המחמירות ה"מסורתיות" בין ימין לשמאל הועמדו בצל המחלוקות של דתיים וחילוניים ושל ספרדים ואשכנזים.

משהובטח הסכם השלום עם מצרים – גם אם "הצטנן" מאוד תחת נשיאותו של מובארכ – התפנה מנחם בגין לחזיתות האחרות, בהן נקט עמדות תקיפות: ברמת הגולן הוא יזם החלת החוק הישראלי; בבגדאד פוצצו מטוסי חיל האוויר את הכור האטומי העיראקי; ואילו ביהודה, שומרון וחבל עזה גבר מאד קצב הקמתם של הישובים היהודיים בחבלי נחלות אבות אלה. והייתה חזית נוספת, שבה הטביע את חותמו, חזית הפנים, החזית החברתית: היה זה מנחם בגין שהסיר מחיצות בעם בין "ישראל הראשונה" ל"ישראל השנייה", קידם את ערי הפיתוח, יזם את המפעל הלאומי של "שיקום השכונות" וזקף את קומת השכבות שבמצוקה. המאמץ ליישב את ארץ-ישראל המשיך ביתר שאת וישובים רבים הוקמו ברחבי יש"ע. כשוחר צדק ואמת, יזם מנחם בגין במארס 1982 הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר רצח חיים ארלוזורוב, וזו פסקה כי לא יד הרביזיוניסטים הייתה במנהיג היהודי הגדול שנרצח בשנת 1933 ושרציחתו גרמה לריב ומדון במחנה הציוני למשך עשרות שנים. בגבור ההתנכלויות ליישובי צפון הגליל מצד מחבלים שפעלו משטח דרום לבנון, ובעקבות ניסיון ההתנקשות בחיי שגריר ישראל בלונדון, ניתנה לצה"ל ב-5 ביוני 1982 ההוראה לפתוח במבצע "שלום הגליל". מנחם בגין קיווה, שהמבצע יהיה בן כמה ימים ולא יתמשך אל מעבר ל-40-45 ק"מ מגבול ישראל. הוא אף הצהיר, כי לאחריו "תשקוט הארץ ארבעים שנה". ואולם לא כך התפתחו פני הדברים. על אף השמדת בסיסי המחבלים בדרום לבנון ויציאתם מביירות, ועל אף ההסכם הישראלי-לבנוני שהושג, התמשכות המלחמה חודשים ארוכים, מספר הקורבנות (666 חללים) והטבח שביצעו הפלנגות הנוצריות בפליטים הפלסטינים שבמחנות סברה ושתילה, השאירו רישומם על ראש הממשלה המיוסר של ישראל.

ההתפתחויות שבעקבות מלחמת "שלום הגליל", השנויה במחלוקת פנימית חריפה, ומסקנות ועדת החקירה לטבח במחנות הפליטים ("לא מצאנו סיבה לפטור את ראש הממשלה מאחריות על כי לא גילה בזמן ישיבת הממשלה ולאחריה כל עניין במעשי הפלנגות במחנות... אין ביכולתנו לקבל את דבריו, שסכנה של טבח נעלמה מדעתו כליל"), דיכאו מאד את רוחו של מנחם בגין. לכך נוסף העצב על מות הרעיה האהובה, עליזה, ב-13 בנובמבר 1982, עת היה בביקור בנכר, וכן חולשתו הפיסית הגוברת.
 
אכן, בריאותו הרופפת, בעיות לב וגם ניתוח קשה שעבר ברגלו לאחר שהחליק באמבטיה בביתו והוא נאלץ מאז להלך על מקל – כל אלה הגבילו את ראש הממשלה בתנועותיו, וריתקוהו לא אחת לביתו, אך לא היה בהם כדי לפגום במנהיגותו וביכולתו לקבל הכרעות. הייתה זו הקדרות שהשתלטה עליו, ואשר הביאה לכך, כי כמעט חדל לתפקד והפסיק – כך אמרו – להיות קשוב בישיבות הממשלה.
 
את יום הולדתו ה-70 חגג בחוג מצומצם מאד, וכעבור חודש וחמישה ימים – ב-15 בספטמבר 1983 – הודיע על התפטרותו. כל מה שאמר לממשלה היה משפט אחד בלבד: "אני חש שאינני יכול להמשיך" – ובכך הגיעה לסיומה קריירה פוליטית מזהירה, ונחתם פרק חשוב בהיסטוריה של מדינת ישראל.
 
רבים ציפו שהוא יכתוב ספר על דור השואה והתקומה שפעמים רבות התייחס לו.  עם בחירתו לראשות הממשלה, בשנת 1977, הכריז, כי בדעתו לכהן עד גיל 70 ואז יתמסר לכתיבת ספרו הגדול "דור השואה והתקומה".  הרי משך השנים כתב בגין כתב מאות מאמרים ומסות וכן, שני ספרים: "בלילות לבנים" ו"המרד" ועוד יצא לאור קובץ של הכרוזים ושידורי הרדיו המחתרתי שהוא חיבר בשם "כתבים במחתרת".
 
בביוגרפיה של מנחם בגין החל עכשיו הפרק האחרון, הנוגה – פרק ההסתגרות וההתבודדות בדירה שברחוב צמח, מס' 1, בירושלים, ובדירה שברחוב גליקסברג מס' 4 בתל אביב, שבה בילה את השנה ומחצית השנה האחרונות לחייו. במודע, בהחלטיות, ניתק בגין את עצמו מן החיים המדיניים ומכל פעילות ציבורית פומבית. אלה היו שנים של פרישה סגפנית כמעט מוחלטת, שהסבו עצב לכל חבריו לתנועה ולדרך, ולהמוני העם, שציפו לפחות להסבר כלשהו על מניעי הפרישה הזאת, אך לשווא. עד יומו האחרון נמנע בגין מלהשיב לפניות ידידים, עיתונאים ואישי ציבור, שיסכם בנאום, במאמר, או במכתב את תקופת שלטונו, ויספק את סקרנות הציבור לדעת מדוע כך, לפתע, נטש את הגה השלטון. את סודו זה נטל עמו אלי קבר – ושמא מאן דהוא מבאי ביתו הספורים באותן שנים של דעיכה נסתרת וחרישית – יחיאל קדישאי, דן מרידור, יעקב מרידור, הארי הורביץ, וכמובן בני המשפחה המסורים – שמע מפיו את הדברים ובבוא היום יגלה אותם ברבים?  ספק.
 
הציבור הרחב זכה לראות את מנחם בגין באמצעות צבא צלמי העתונות ובטלוויזיה – רק באותן הזדמנויות ספורות, שבהן יצא את ביתו: באזכרות השנתיות לרעייתו עליזה ז"ל, וכאשר אושפז בבית החולים כשחש ברע, או כשנזקק לניתוח בירכו לאחר שמעד שנית בדירתו.
 
ב-20 באוגוסט 1990 עבר מנחם בגין מירושלים לתל-אביב. כמה שבועות היה מאושפז בבית החולים "שערי צדק" בבירה וממנו הועבר לבית החולים "איכילוב" בתל-אביב. הציבור ראה את מנחם בגין בתמונות שפורסמו בכל העיתונים, מובל על כסא גלגלים. "הרגשתי שאני מובילה חלק מן ההיסטוריה של עם ישראל" – אמרה החיילת שהובילה את בגין בשובו לתל-אביב, לאחר 13 שנות חיים ופעילת בירושלים.
 
רבים מ"עמך" כתבו אליו, בכל שנות פרישתו, להזמינו לאירועים מאירועים שונים.  לכל הפונים אליו השיב מכתבי תודה או ברכה קצרים, ולעיתים גם כתב דברי מהות אם לגבי אירועי העבר הרחוק ואם בענייני השעה. בימי ההולדת שלו, בשבת "נחמו", מדי שנה בשנה, הוא פתח את ביתו לידידים, לחברי "המשפחה הלוחמת", אשר בהתרגשות ובהתפעמות באו לפגוש את מפקדם ומנהיגם. ביום שכזה רבו גם מכתבי הברכה והמברקים. בשבת נחמו תשמ"ח במלאת לבגין 75 שנה, כתב לו ראש הממשלה יצחק שמיר: "כל שנה, כאשר מגיע היום הזה, מפנים כל ידידיו, מוקיריו, תלמידיו והמוני יהודים בארץ ישראל ובגולה את מחשבותיהם ורגשותיהם לאיש מנחם בגין, המפקד של הארגון הצבאי הלאומי, ראש ממשלת ישראל, תלמידו הגדול של זאב ז'בוטינסקי ומגשים תורתו. מעטים האישים בתקופתנו, שפעלו, השפיעו והטביעו חותמם על דברי ימי עם ישראל בדורנו, כפי שזכה לעשות זאת מנחם בגין. הוא זכה ללחום על הקמת המדינה, לחזות בכינונה, להשתתף בעיצוב דמותה, ולהנהיג אותה למעשים גדולים ולהישגים כבירים. רבים מאד בעם ישראל זוכרים ויזכרו לו את הגדולות אשר עשה וחולל".
 
מנחם בגין חזר לירושלים, לנוח את מנוחת הנצח שלו, ביום חורפי, יום שבו, בטרם הפציע השחר, הוא, מנחם בגין, השיב את נשמתו לבוראו: יום ב', ד' באדר ב', תשנ"ב; 9 במארס 1992. לא בהלוויה ממלכתית טקסית הובא למנוחות, כי אם בהלוויה יהודית, עממית, נעדרת הספדים, זרי פרחים ומשתתפים זרים. עשרות אלפי יהודים ליווהו בדרכו האחרונה, ורחובות העיר גדשו מרוב בני אדם אשר הלכו ברגל אחר ארונו קילומטרים רבים עד הר הזיתים שם חוצב קברו ליד אשתו.  בכך נתנו אותם המונים ביטוי לרחשי אהבתם והערצתם אליו.
 
קברם של בני הזוג בגין בהר הזיתים נמצאים ליד קברי שני גיבורי המחתרת אשרצו את עצמם בטרם הועלו לגרדום, משה ברזני, איש הלח"י, ומאיר פיינשטיין, איש האצ"ל, וצופה לעבר הר בית. הבן, בנימין זאב בגין, אמר "קדיש", ויחיאל קדישאי, העוזר הנאמן, נשא תפילת "אל מלא רחמים". הושר שיר בית"ר, שהבית השלישי שלו היה להמנון האצ"ל, שיר אשר בקע חרישית מפיות הנוכחים סביב, והטקס נחתם. רבבות עברו ליד הקבר הטרי, לחלוק כבוד אחרון למנהיגם האהוב, ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, מפקד, לוחם ומדינאי יהודי בדור השואה והתקומה.

החומר הביוגרפי על מנחם בגין נלקח, בעיקר, משני מקורות:

הספר "מנחם בגין" מאת יוסף אחימאיר שיצא לאור בסדרה של "דע את עמך - אישים ומנהיגים" בהוצאת מרכז ההסברה וכן הספר "בגין" מאת אביעזר גולן ושלמה נקדימון תוך השלמות משש ביוגרפיות על בגין שיצאו לאור בשפה האנגלית