מה חיפשו אנשי המחנה הרוויזיוניסטי בבית הספר לאומנות מוסררה בירושלים?

5 דצמבר 2016

ביום ה' ה-17.11.16 ערך בית ספר 'מוסררה' לאמנות את ערב הפתיחה לתערוכת 'פוטופואטיקה' המפגישה בין צילום, איור, וידיאו ושירה.
זוהי הפעם השישית שתערוכה זו עולה, כאשר בכל שנה נבחר משורר אחר, אשר בעקבותיו יוצרים האמנים את מיצגי התערוכה.

השנה נבחרו זאב ז'בוטינסקי ואורי צבי גרינברג כמושאי התערוכה, בחירה שניתן לראות ככזו שאינה מובנת מאליה. מכון ז'בוטינסקי, בית אצ"ג ומרכז מורשת מנחם בגין הצטרפו כשותפים למיזם.
ערב הפתיחה לתערוכה היה טעון, במובן הטוב של המילה, כיוון שהיה בו מתח מן הסוג המפרה.

בפתיחת הערב עלה ערן צור ובעזרת גיטרה חשמלית בלבד ביצע את שירו של ז'בוטינסקי "כולה שלי", בלחן מקורי משלו. גם זו אינה בחירה מובנת מאליה, מפני שמדובר באחד מהשירים הלוחמניים ביותר של ז'בוטינסקי כלפי הממסד הפועלי של ראשי הציונות באותה העת. מספיק רק לקרוא את שלושת הבתים הראשונים של השיר על מנת להבין במה דברים אמורים:

ערן צור - כולה שלי

מִן הַיּוֹם בּוֹ נִקְרֵאתִי לַפֶּלֶא
שֶׁל בֵּיתָר וְצִיּוֹן וְסִינַי,
יַד אַחִים הִסְגִירַתְנִי לַכֶּלֶא
וַתִּנְעַל בֵּית-אִמִּי לְפָנַי.

הַשָּׁרוֹן וְהָעֵמֶק לֹא לָנוּ,
לֹא קָצִיר, לֹא קָטִיף, לֹא בִּנְיָן.
אֱלֹהִים לְיָגוֹן בְּחַרְתָּנוּ,
וַתִּבְחַר אֶת אָחִי לְתַלְיָן.

זֶה הָרִיב – לֹא נִגְמַר הוּא עֲדַיִן
בֵּין אָדֹם לְלָבָן-וְתָכֹל:
עוֹד שַׁלֵּם נְשַׁלֵּם לְךָ, קַיִן,
אֶת נַפְשׁוֹת צְעִירֶיךָ נִטֹּל.

בשיר מכנה ז'בוטינסקי את אחיו, הפועל האדום – תליין, לא פחות. הוא ממשיך וקורא לו "קין", כינוי אשר הושרש מאז בטרמינולוגיה הרווזיוניסטית כלפי פעילי מפלגות הפועלים, אויביהם הפוליטיים הגדולים. ערן צור ביצע את השיר באופן אותנטי ביותר ושאג לתוך המיקרופון – "אֱלֹהִים לַשִּׁלְטוֹן בְּחַרְתָּנוּ", כאילו הוא עצמו ישב באופוזיציה 30 שנה לכל הפחות, והעצים את המתח אפילו עוד יותר. 

אבי סבג, מנהל בית הספר מוסררה, ציין כי אכן מדובר מבחינתם ביצירת חיבור חדש ומקורי; חיבור אשר אמור לחשוף את האמנים לצדדים שונים ומגוונים בחברה ולפתוח עבורם מרחבים חדשים ליצירה. כמו כן הפתיע וגילה כי בנערותו היה בעצמו חניך בית"ר, והרצל מקוב – ראש מרכז בגין – היה מדריכו בתנועה.

מיד אחריו עלה מר מקוב, ותיאר כיצד כתב ז'בוטינסקי את השיר "כולה שלנו" בעקבות הרג פעיל בית"ר במהלך הפגנה, בידי פעילי תנועות הפועלים. השיא הגיע כאשר נציג מכון ז'בוטינסקי אלי בולשטיין טען כי אין יותר מלחמה בין "לָבָן-וְתָכוֹל – וְאָדֹם", פשוט מפני שהלבן-כחול ניצח את האדום. הוא אמנם המשיך והסביר כי הוא מתכוון לאדום הקומוניסטי, אך צפירת ההרגעה שלו לא הובילה לשקט המיוחל. בחדר ניתן היה לחתוך את המתח בסכין. לרגע הורגש כאילו מדובר בטקס כניעה, ולא בתערוכת אמנות. אך למרבה המזל ערן צור עלה שוב על הבמה וביצע קטע מתוך תרגומו של ז'בוטינסקי לפואמה של אלן אדגר פו – העורב. הקטע היה דרמטי וחזק והחזיר את הערב כולו למה שהיה אמור להיות: אמנותי.

בתערוכה "בת קול אילמת" בעקבות שירתו של ז'בוטינסקי תפס את עיני מיצג: כל כתבי ז'בוטינסקי בכליבה. המיצג הזה, מעבר להיותו אסתטי ומסקרן, ייצג בעיני את האופן בו התייחסו מגזרים נרחבים במשך שנים רבות לכתביו – נוכחים, אך אסורים. זה מסביר אולי את הסקרנות של בית הספר לפתוח את הנושא, ולקיים את אשר הם דורשים מתלמידיהם – להעז ולפתוח את מה שמוקצה, את מה שרחוק, את מה שנראה כאפל.

את התערוכה "אני עומד באלף השישי" יצרו צלמים, מאיירים ומשוררים בעקבות לימוד סדנאי סביב שירתו של אצ"ג. את הלימוד ואת אוצרות התערוכה הובילו המשורר אליעז כהן והצלם אייל בן דב. בתערוכה זו, אשר ניחנה בצבעים עזים יותר, מאפיין הקונפליקט בין היוצרים לבין דמותו הטוטאלית של אצ"ג, כמשורר חד, בוטה-לעיתים, בעל חוש נבואי חזק ויכולת לעורר סערה סביב כל מילה שהוא כותב. הורגש היטב פער הדורות, הגישה המובנת מאליה של – יש מדינה, לעומת הגישה הלוחמת של – אין מדינה. 

באשר אלי, אני בחרתי להדגיש את השאיפות הגרנדיוזיות של אצ"ג, בכלים של עולם המדיה התקשורתית של ימינו.
השאלה שהצבתי היא למעשה – האם בתוך המציאות של ימינו על הבליה והסחות הדעת האינסופיות שבה, ניתן לומר דברים משמעותיים?
האם ניתן לשנות את המציאות – מתוך הנוחות היחסית בה אנו שרויים?

כֵּיצַד לְחַדֵּשׁ אֶת הַנְּבוּאָה בְּשִׁבְעָה צְעָדִים קַלִּים?
טִיפִּים לוֹהֲטִים לְהַחְיָאַת הַתְּשׁוּקָה הַלְּאֻמִּית.

מָה מוֹלָדוֹת בֶּאֱמֶת רוֹצוֹת?
מָה בֶּאֱמֶת מְעַנְיֵן מְכוֹרָה?

שְׁמוֹנָה הַסּוֹדוֹת הַגְּדוֹלִים שֶׁל נְבִיאֵי הַזַּעַם הַמִּקְצוֹעִיִּים.
לְמַד לִמְסֹר אֶת הַנֶּפֶשׁ כְּמוֹ מִקְצוֹעָן!
אִינְדִּיבִידוּאָלִיזְם רָדִיקָלִי, עֲשֵׂה זֹאת בְּעַצְמְךָ!

שִׁיטַת תִּשְׁעַת הַשְּׁלַבִּים לִתְחִיַּת תַּרְבּוּת קְדוּמָה.
כֵּיצַד תִּכְבֹּשׁ כָּל טֶרִיטוֹרְיָה עִם מִשְׁפַּט פְּתִיחָה אֶחָד?

מַתְכּוֹן מְנַצֵּחַ לִזְעָקָה אֶקְסְפְּרֶסְיוֹנִיסְטִית.

מַתְכּוֹן קַל לְהַרְגָּשַׁת הַיֵּשׁוּת הָרִבּוֹנִית לְאַחַר גָּלוּת מְמֻשֶּׁכֶת.
שָׁלוֹשׁ דְּרָכִים פְּשׁוּטוֹת לְוִתּוּר עַל חִבּוּק הַקּוֹנְצֶנְזוּס.

שִׁיטַת הַפֶּלֶא לְחִבּוּר קִינָה לְאֻמִּית לְאֻמִּית-קָנוֹנִית.
נַסֵּה חִנָּם לְמֶשֶׁךְ שְׁלוֹשִׁים יוֹם – 'מְעוֹרֵר גְּבוּרוֹת עַם'.
שַׁלֵּם רַק אִם תִּהְיֶה מְרֻצֶּה – 'שֵׁבֶט הַבִּקֹּרֶת הַמְּדִינִית'.

שַׁלֵּם וְקַח – 'כִּסּוּפֵי הַר הַבַּיִת'.
חֲנֵה וְסַע – 'חֶרְפַּת הַמּוֹרִיָּה'.

אֵין הַמְּחַבֵּר אַחְרַאי בְּשׁוּם תְּנַאי וָאֹפֶן עַל תּוֹצְאוֹת אַף אַחַת מִכָּל פְּעֻלּוֹת אֵלּוּ, בֵּין אִם נַעֲשׂוּ יַחַד, בֵּין אִם נַעֲשׂוּ לְחוּד, בֵּין אִם נַעֲשׂוּ כֻּלָּן, בֵּין מִקְצָתָן.
הַמְּחַבֵּר רַשַּׁאי לְהַחְלִיף וּלְשַׁנּוֹת אֶת הַדְּרָכִים וְהַשִּׁיטוֹת הַשּׁוֹנוֹת מֵעֵת לְעֵת, וְזֹאת לְלֹא יִדּוּעַ קוֹרְאָיו מֵרֹאשׁ, וּלְפִי שִׁקּוּל דַּעְתּוֹ.
הַמְּחַבֵּר אֵינוֹ מֻמְחֶה מֻסְמָךְ לְעִנְיְנֵי נְבוּאָה וְחֶזְיוֹנוֹת, וּרְשִׁימוֹתָיו מְהַוּוֹת יִעוּץ בִּלְבַד.
לִפְנֵי הַשִּׁמּוּשׁ יֵשׁ לְרַסֵּס בְּפִנָּה נִסְתֶּרֶת.
לִפְנֵי הַשִּׁמּוּשׁ יֵשׁ לְהִוָּעֵץ בְּרוֹפֵא.

יוסי סוויד, סגן מנהל מחלקת החינוך במרכז מורשת מנחם בגין, השתתף כמשורר בתערוכת 'פוטופואטיקה'.

התערוכה פתוחה עד ה- 23/2 בגלריית בית הספר 'מוסררה', רחוב הע"ח 9 ובגלריה החברתית במתנ"ס מורשה ברחוב שבטי ישראל 22, מורשה (מוסררה), ירושלים. שעות הפתיחה א' – ה' 17:00 – 10:00.